דברי קהלת

הרבה זמן לא כתבתי כאן, לא יודע למה. גם מה שכתבתי לא פורסם על ידי. בכל מקרה, אני מתלבט בין כמה עניינים לכתוב עליהם. חלקם אישיים, וחלקם כלליים/פוליטיים, איך שלא תקראו להם.

וכשאני חושב על זה שוב, את העניינים האישיים אשאיר בצד. הם לא באמת כאלו מעניינים ועדיף להתמודד איתם לבד. לבטח כתיבה ופרסום כאן לא יעזרו.

אז אתייחס לעניינים הכלליים/פוליטיים.

ורציתי להתייחס לשני נושאים שלמעשה קשורים זה לזה, ועוד יותר למשהו שראיתי בפייסבוק. הנושא הבוער כמובן הוא הנושא של הרפורמה במערכת המשפט. אני לא עורך דין ולא מומחה למשפט חוקתי, כך שאין מה לאמר אלא שאני מבין מעט מאד בנושא. מהמעט שאני כן מבין, אני כן מבין וחושב שיש מקום לשינויים, אם כי אולי לא כאלו קיצוניים כפי שמוצע. אני דווקא חושב שנשמע לי הגיוני שאי אפשר להשאיר לבית המשפט להחליט באופן בלעדי מה סביר ומה לא סביר. אני כן חושב שיועץ משפטי תפקידו לסייע ולייעץ ולא בפועל לקבל החלטות ולנהל משרד ממשלתי כלשהו או את המדינה כולה, כפי שנדמה פעם אחר פעם שקורה. בעיני, בית משפט צריך לתת פרשנות מצמצמת עד כמה שניתן לחוקים, ולא פרשנות מרחיבה (יצא לי בהתחלה מחריבה, וגם זה מתאים במצבים רבים)  ויש הכרעות שצריכות להיות מסורות לעם על ידי נציגיו בכנסת. 

עם זאת, אני מסכים עם הטענה שלא ייתכן שפוליטיקאים יבחרו את השופטים בבית המשפט העליון באופן בלבדי. יש צורך גם בזה באיזון מסויים. יכול להיות שיש מקום לשנות את מבנה הוועדה למינוי שופטים אבל לא באופן שייתן לפוליטיקאים את הזכות הבלבדית למנות שופטים לרוחם. 

כך או כך, אני מאמין שכל מהלך כזה צריך להתבצע בהסכמה ובהידברות מלאה ולא בצורה שבה מנסים לקדם אותו שהיא כוחנית מאד.

ולנושא השני, שקשור ישירות ובאופן הדוק לעניין. פורסם שעיתון "הארץ" שתפיסת עולמו ידועה, החליט להפסיק לפרסם מאמרים של ד"ר גדי טאוב (שאגב, בשבילי ונראה לי שגם בשביל שאר ילידי שנות ה-80, תמיד יהיה גדי ממערכת תכניות הילדים והנוער של הטלוויזיה הישראלית), שהעז להטיף בעד השינויים.

מעניין אגב, שאם אינני טועה, ד"ר טאוב, הוא מאלו שעד לפני מספר שנים היה מיקירי השמאל ושינה את השקפת עולמו, (כמו עירית לינור ואברי גלעד, גם הם אנשים בולטים בשמאל הישראלי ששינו את השקפת עולמם ומאז נדמה שסר חינם בעיני התקשורת הממוסדת).

יש הרבה אירוניה בכך שעיתון שמתיימר לשמור על הדמוקרטיה, בעצם מעוניין להפסיק פרסומים של כותב שדעתו נוגדת את הקו השולט בעיתון, דבר שלכאורה מנוגד לרעיון של פלורליזם ודמוקרטיה שלכאורה העיתון דוגל בו.

אבל לא זה העניין העיקרי. בעקבות האירוע, פורסם, וכך גם הגיע לדף הפייסבוק שלי, על ידי הוצאת ספרים מסויימת שמתמחה במוצהר בהוצאת ספרי עיון בעלי השקפת עולם ימנית, כי בעקבות ההחלטה הם מציעים מארז מיוחד של ספרים שלהם. אחת התגובות לפוסט ההוא, הייתה כסוג של התרסה כי הוצאת הספרים קשורה ל"פורום קהלת". 

קודם כל, הוצאת הספרים הזאת לא מסתירה את תפיסת עולמה והספרים שהיא בוחרת להוציא. כנראה שלפחות בחלק מהמקרים אף הוצאת ספרים אחרת לא הייתה מוכנה להשקיע בתרגום פעמים רבות וגם בהוצאה לאור של ספרות כזאת.

אבל לא זה העניין. העניין הוא השיוך שכביכול פוסל ל"פורום קהלת", זאת לצד הכתבה ששודרה במוצאי השבת האחרונה בחדשות ערוץ 12 באשר לזהותו ופעילותו של "פורום קהלת". 

זה קצת מזכיר לי, ואולי לא במקרה, את הטענות לגבי "הקרן החדשה לישראל". נדמה שאמנם "הקרן החדשה" היא גוף ותיק הרבה יותר, אבל בשני המקרים מדובר בגופים דומים משני צידי המפה הפוליטית. גוף מאורגן היטב, ממומן על ידי הציבור ועל ידי גורמים בעלי עניין, בהם אזרחי מדינות אחרות, המאגד תחתיו פעילויות רבות, כולל הגות עצמאית לצד תמיכה בארגונים שונים בעלי מטרות המתאימות לו. גם לגבי הרבה פעילויות משמאל, היו הרבה טענות שקושרות את הפעילות שלהם לקרן החדשה.

בלי להתייחס לדעתי על פעילויות שני הארגונים, אני חושב שבחברה דמוקרטית יש מקום לזה וגם לזה, כמו שהזכרתי, פלורליזם וריבוי דעות. כל עוד הפעילויות הן במסגרה החוק, אני חושב שיש מקום לאלו וגם לאלו.

ועוד הערה חצי אישית לסיום, אצל פרופ' קופל, מי שמשמש לפי הכתבה ובכלל כיו"ר פורום קהלת, למדתי קורס במדעי המחשב לפני 20 שנים בערך. אני יכול להעיד שלפחות באותה תקופה, ובמסגרת הקורס שהוא הרצה בו, שעסק בנושא תיאורטי במדעי המחשב, הוא לא נהג לשלב אמירות פוליטיות או חברתיות, אלא ידע להתמקד בנושא שבו הוא הרצה. מצד שני, כנראה שבתחומי המדעים המדויקים קל יותר לעשות את זה מאשר בתחומי מדעי החברה.

שנתיים

כרגיל, אני מתחיל לכתוב כאן קטע, ואז עוזב אותו לטיוטה, ואז מוחק את התוכן ומתחיל מחדש. כמה קשה לכתוב כאן קטע. אז אני אנסה שוב לכתוב כאן מה שרציתי לכתוב, בזרימה חופשית, ואולי ישר אפרסם בלי לחשוב ואז זה באמת יתפרסם.

הבנות שלי ציינו ביום שני השבוע את יום הולדתן. הן בנות שנתיים. אפשר לאמר שלפני שנתיים העולם שלי ושל אמא שלהן התהפך לגמרי. מזוג הפכנו למשפחה של ארבעה. 

אני לא אפרט כאן על כל הקשיים שעברנו בדרך, ועל כל הקשיים שהיו בשנתיים האחרונות לצד הדברים היותר חיוביים. 

אני רק יודע שאין דבר יפה מלשמוע את הקריאה "אבא" ולדעת שהיא מכוונת אליך. לבוא למעון היום שבו הן שוהות אחר הצהריים ולראות אותן מחייכות ורצות לקראתך, (אלא אם אתה בא יחד עם סבתא ואז העדיפות היא בדרך כלל אליה..) לשמוע את הצחוק המתגלגל לפעמים סתם ככה, ולפעמים כתוצאה מפעולה שאתה עושה להן כמו התעטשות מדומה או דגדוג. להרגיש את חום הגוף שלהן הנצמד אליך בכל כוחו.

הן בנות שנתיים עכשיו, רק מתחילות לדבר, לא מזמן התחילו ללכת, ואני חושב לעצמי שבכל זאת השנתיים הללו עברו מהר, אולי מהר מדי, ועוד מעט הן כבר לא תרצינה כל כך את הקרבה של אבא ואמא.

מה אאחל לכן לגיל שנתיים בכל זאת? שתמשיכו לגדול ולהתפתח, להתרוצץ בשמחה בכל הבית שלנו ובבית של סבא וסבתא, שתמשיכו לחייך רוב הזמן כמו שעכשיו אתן עושות כמעט לכל אחד ובכל מצב, ושתמשיכו כל החיים למצוא בעיקר סיבות לצחוק ולשמחה, גם אם הן נדמות למבוגרים יותר שטותיות. 

יום הולדת שמח, באיחור קל, בנות שלי. עד מאה ועשרים שנים בבריאות ואושר. ושנזכה, אי"ה, אמא ואבא, וסבא וסבתא, לעוד הרבה שנים טובות ובריאות יחד איתכן. 

תוגת המלחין

 בבלוג שהיה לי אי אז בישראבלוג, נהגתי להספיד אישים משמעותיים מתחום התרבות (ולא רק) שהלכו לעולמם. במשך 19 שנות הבלוג, לצערי היו לא מעט כאלו. והיום עולם המוזיקה הישראלי נפרד מעוד אחד מגדוליו, יצחק קלפטר.

וכמעט כרגיל, אצל כל אמן כזה שהולך לעולמו, כשקוראים את סקירת היצירה שלו, הרבה פעמים מגלים הפתעות. ובמקרה הזה, מתברר שקלפטר ז"ל אחראי על כמה מהלחנים הכי יפים בשפה העברית, גם אם לא שר בעצמו את השירים, ואפילו לא ידעתי את זה. אני לא מספיק בעל אוזן מוזיקלית כדי להעריך את הנגינה שלו, אהבתי את השירים שהוא בכל זאת ביצע, אבל מתברר כאמור שהוא היה הרבה יותר מזה כמלחין, ואפילו לא הכרתי את זה.

וזה הביא אותי לחשוב על מה שאני קורא כאן "תוגת המלחין". איכשהו, נדמה, שהרבה פעמים, למרות שאנחנו מכירים היטב שירים מושרים, מה שקרוי פזמונים, מי שזוכה למרבית התהילה לגביהם הוא כמובן המבצע, אם כי יכולים להיות הרבה מבצעים. יש לא מעט כותבי מילים, פזמונאים, ששמותיהם מוכרים היטב ושירים שיישמעו יקושרו לעתים גם אליהם, אבל בניגוד למוזיקה הקלאסית, מלבד מקרים בודדים, יש יחסית מעט פזמונים שיקושרו למלחין שלהם. וזאת למרות העובדה, שאם נבקש להיזכר בשיר, נדמה שהדבר הראשון שניזכר בו יהיה הלחן, והרבה פעמים, אפילו בלי לזכור היטב את המילים, נזכור את הלחן. הרי כשמישהו מבקש להיזכר בשיר, הוא בדרך כלל לא יזכור חלק מהמילים שלו אלא ינסה לזמזם את הלחן.

נכון, הרבה פעמים כשמשמיעים שיר מציינים מי הלחין אותו, ויש אי אלו אוספים של שירים שהולחנו על ידי מי שנחשבים למלחינים ידועים, כמו סשה ארגוב ז"ל ותבדל"א נורית הירש, אבל בדרך כלל במרבית השירים כשתשאלו אדם מן היישוב מי הלחין אותם, תתקשו לקבל תשובה לשאלה, כאשר הם יידעו פעמים רבות לזהות את כותב המילים, אם כי גם זה לא תמיד, ולרוב המוכר יהיה רק המבצע. 

וכהרגלי שם, לזכרו של יצחק קלפטר, אביא כאן מילות אחד משיריו. במקרה זה שיר שגם ביצע בעצמו, ובסך הכל זה שיר מאד חביב עלי, שיש בו גם מסר מסויים לחיים בעיני. 

לוקח ת'זמן

יצחק קלפטר
מילים: יהונתן גפן
לחן: יצחק קלפטר

אם אני רואה אישה פנויה
אני שואל אותה מה בנוגע
אם שואלים אותי מה השעה
אז אני טוען שאני לא יודע.
אם אני רואה גנב,
אני נגנב איתו
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן.

אם בסיבוב ניגש אלי שוטר
אני מושיט לאזיקים את הידיים.
אם מתחשק לי לא להיות עצוב,
אז אני נוסע לכיוון ירושלים.
אם אני רואה חתול,
אני לטובתו.
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו
לוקח ת'זמן.

אני יושב בשקט על ספסל לא ציבורי
ולא שואל את אף אחד מתי תורי.
נשען על הירח ומביט
איך העולם מסתובב כמו תקליט.
יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים
כמו אל טיול מאורגן,
אבל אני לא נוסע,
אני לוקח ת'זמן.

אם אומרים לי שאני טועה
אני אפילו לא מתחיל להתווכח.
אם מספרים לי שהתחילה מלחמה
אז אני מיד עובר לצד שמנצח.
אם אני רואה זקן,
אשמע בעצתו.
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן.

ארוחת מתנת יום הולדת

לכבוד יום ההולדת שלי, קיבלתי מתנה מי. ול. שובר לארוחה במסעדה על סך מסוים. הבעיה אם אפשר לקרוא לזה כך, היא שזה מוגבל למספר מצומצם מאד של מסעדות. ט. עקרונית רצתה לנצל את זה לארוחה במסעדה בשרית, מה שצמצם עוד יותר את האפשרויות, במיוחד בהתחשב בסכום של השובר כדי שיאפשר לנו ליהנות ממנו וכמעט לא לשלם תוספת מעבר, ובסופו של דבר, אתמול בערב, ניצלנו את השובר והלכנו למסעדה שמכבדת אותו, והיא בעצם נשארה האפשרות הריאלית היחידה שלנו (מסעדה בשרית, בעיר שלנו). האמת היא שאת המסעדה הזאת אנחנו מכירים היטב. מספר פעמים הזמנו משם משלוחי אוכל הביתה, אבל זו הייתה לנו הפעם הראשונה ממש להגיע ולשבת במקום. בניגוד למסעדה שבה אכלנו ביום ההולדת שלי עצמו, הפעם, כמו שט. ציינה, זו הייתה חוויה מתקנת. אישית, קצת צמצמתי את ההזמנה כדי להיצמד כמה שיותר קרוב לסכום שהיה לנו בשובר, ולא הזמנתי דברים שבדרך כלל אני מזמין כשאנחנו הולכים למסעדה, אלא מנה זולה יותר, ושתיה רגילה במקום בירה שאני שותה בדרך כלל בהזדמנויות כאלו, אבל גם ככה נהניתי מאד מהארוחה. גם האווירה הייתה טובה ונעימה מאד, והשירות מוצלח. אפילו צחקנו עם זו שנתנה לנו שירות וסיפרנו שאנחנו הזמנו מהם משלוחים מספר פעמים, ואפילו שאנחנו משתמשים בשקית הרב פעמית שהם מביאים בה את המשלוחים כשקית שבה אנחנו שמים את הדברים של הבנות כל יום כשהן הולכות לגן. 

בסופו של דבר החישוב יצא די מדויק ומלבד דמי השירות הייתי צריך להוסיף רק כ-20 ש"ח מעל למה שהיה בשובר. 

עוד נזכרנו, שהמסעדה הזאת צריכה להיות יחסית חדשה, ובכל מקרה, קיימת במיקום הזה פחות מארבע וחצי שנים. הסיבה שאנחנו זוכרים את זה, הוא שלפני ארבע וחצי שנים, הגענו בחיפוש אחרי מסעדה לאותו מקום בו נמצאת המסעדה הזאת, ונכנסנו למסעדה אחת שהייתה שם ולא מצאה חן בעינינו, ואחר כך הלכנו לבית קפה, שאמנם אכלנו בו אבל לא ממש נהנינו מהארוחה, והסיבה שאני זוכר בדיוק מתי זה היה היא, כי זה היה בערב בו הצעתי לט. נישואין, בטיילת הסמוכה למסעדה. 

במסעדה הנוכחית, כאמור, מאד נהנינו מהארוחה, ואני מאמין שעוד נשוב אליה בעתיד מתישהו, ובכל מקרה אם מישהו יבקש המלצה, בהחלט נמליץ על המסעדה הזאת. 

הקטאר יצא לדרך -סיכום שבוע ראשון לאליפות העולם בכדורגל

 כתבתי כאן כבר שאני לא אצפה בהרבה ממשחקי אליפות העולם בכדורגל, אבל בכל זאת אני עוקב בעניין אחרי תוצאות המשחקים. בדרך כלל אני לא ממש יכול לצפות במרבית המשחקים, גם בגלל שאני עובד (אם כי בשעות המשחקים המוקדמים הטלוויזיה פתוחה בדרך כלל ברקע בעוצמה נמוכה יחסית) ובמשחק של השעה 18 זו השעה של הטלוויזיה של הבנות שלי, וגם היו משחקים בליל שבת ובשבת, אבל ביום חמישי האחרון וגם במוצאי שבת הן הלכו לישון מספיק מוקדם כדי לאפשר לי לצפות בנחת במשחק המאוחר (של שעה 21). אני מקווה שגם הערב יהיה כך, כדי שאוכל לצפות במשחק שגם הוא כמו המשחק של אתמול בערב, משחק גורלי של נבחרת גדולה שהפסידה במפתיע במשחק הראשון שלה, ולמען האמת סומן מראש כאחד המשחקים המסקרנים ביותר של שלב הבתים מבחינת כדורגל נטו. אני מדבר כמובן על המפגש של גרמניה מול ספרד (אם כי גם המפגש אתמול של ארגנטינה ומקסיקו בהחלט עונה לאותם קריטריונים).

בינתיים אין ספק ששתי תוצאות מפתיעות היו בשבוע הראשון, והם במשחקים של ארגנטינה מול ערב הסעודית, ושל יפן מול גרמניה. משחק שהבטיח לא מעט בין אנגליה לארצות הברית הבנתי שאכזב למדי, והיו גם כמה הצגות טובות כמו ספרד מול קוסטה ריקה, ואנגליה מול אירן.

ובכל זאת, אתייחס בעיקר לשני המשחקים שממש צפיתי בהם, והם המשחק של ברזיל נגד סרביה ביום חמישי בערב, והמשחק של ארגנטינה מול מקסיקו במוצאי שבת.

לפני תחילת הטורניר, סומנו כמועמדות בולטות לזכייה שלוש נבחרות. ברזיל, צרפת וארגנטינה. ברזיל שיחקה בינתיים פעם אחת בלבד כאשר צרפת וארגנטינה שיחקו פעמיים. צרפת הרשימה בשני המשחקים שלה, ובעיקר הציגה שחקן מצטיין אחד, קיליאן אמבפה, כאשר בנבחרות האחרות נמצאים שותפיו לקבוצה, ליונל מסי וניימאר. נבחרת ארגנטינה בעיקר הביכה במשחקה הראשון בו הפסידה לערב הסעודית, ולמען האמת גם במשחק השני מול מקסיקו הייתה רחוקה מלהרשים בעיני, למרות הנצחון. ברזיל, במשחקה היחיד עד כה, דווקא הציגה יכולת טובה מול סרביה, ואפשר בהחלט להבין למה צרפת וברזיל נחשבות למועמדות לזכיה. לגבי ארגנטינה, זו שאלה גדולה מאד, אבל ייתכן שדווקא הנצחון הזה ייתן רוח גבית לנבחרת הזאת לקראת ההמשך. התוצאה הערב במשחק של גרמניה מול ספרד, תקבע רבות לגבי ההמשך בבית הזה, אם כי כמו במקרה ארגנטינה הייתי מהמר על נצחון גרמני שאחרת, בהנהח הסבירה שיפן תנצח את קוסטה ריקה, יגרום להפתעה ולהדחה של גרמניה כבר בשלב הבתים של הטורניר. 

השבוע יימשכו המשחקים עם סיום שלב הבתים ותחילת משחקי שמינית הגמר, ובסך הכל אקווה להמשך טורניר איכותי עם הפתעות, והעיקר כדורגל טוב.

היו לי פעם חברים

ביום רביעי השבוע אי"ה, ט. רוצה ללכת לאירוע בהיכל התרבות העירוני. האירוע הוא אירוע לנשים בלבד, המכוון באופן טבעי למגזר הדתי/חרדי. היא גם אמרה ששתי חברות שלה הולכות והיא מעוניינת להצטרף אליהן. 

באופן כללי, ט. נוטה יותר, אולי בגלל האופן שבו שינתה את אורח חייה, לאירועים שמיועדים לקהל דתי/חרדי והרבה פחות מתעניינת בתרבות כללית. מספר פעמים הלכנו יחד להצגת תיאטרון, אבל נראה שהיא לא בדיוק מתחברת לזה. על סרטים אין בכלל מה לדבר, כאשר גם בבית היא לא מתחברת לצפייה בתכניות טלוויזיה או סרטים שאינם דוברי עברית או מדובבים, ולמען האמת לסרטים גם אני מזמן לא הלכתי ולא באמת מרגיש חוסר בחוויית הצפייה בסרט באולם קולנוע.

אבל העניין הוא קצת אחר, ואני רואה את זה משני כיוונים. כיוון אחד הוא שהיא מחפשת את הפעילויות והיציאה מהבית למשהו שובר שגרה, אבל מצד שני לא מחפשת כמעט לעשות את זה אתי. אני מנסה כל הזמן לשכנע אותה ללכת להצגת תיאטרון שאמורה להיות טובה, אולי לצאת סתם ככה יחד, אבל היא מסרבת, ובמידה מסוימת של צדק כי יציאה של שנינו מחייבת פתרון עבור הבנות, וקשה למצוא כזה. 

הכיוון השני הוא, שבעצם, אין לי חברים. בעוד היא יוצאת לאירוע כזה ותפגוש שם חברות, לי כבר אין בכלל חברים. וזה עצוב קצת לאמר את זה, אבל ככל שאני חושב על זה, פעם היו לי חברים, שאיתם הייתי הולך לסרטים, מבלה בקניון או בבית קפה לפעמים, לעתים רחוקות יותר היינו יוצאים לטיולים משותפים, אבל עם השנים, כל אחד פנה לדרכו, ועוד יותר מאז נישואי ובוודאי מאז הולדת בנותיי, אין לי בעצם חברים במובן הזה. החברים היחידים שנותרו לי הם החברים לעבודה, וגם את אלו אני כבר כמעט ולא רואה, כבר קרוב לשלוש שנים, מאז התחלתי לעבוד מהבית בתחילת מגפת הקורונה.

הבעיה רק מחמירה, מאחר ואני לא במצב שבו אני יכול להכיר חברים חדשים, לפחות לא כרגע. אני חי באזור שרוב אוכלוסייתו מבוגרת, ו/או נוטה לתפיסת עולם שונה משמעותית משלי, כך שגם אם יש צעירים בגילי פחות או יותר, אין ממש בסיס משותף לקשר. הבנות עדיין לא בגיל שבו הן יוצרות קשרים עם חברים וחברות חדשים שאולי דרכם אפשר ליצור קשרי חברות עם ההורים שלהם, ואם אני נפגש מדי פעם עם הורים לילדים אחרים בגן שלהן, עדיין זה לא מספיק כדי לייצר ולבסס קשר חברותי.

וזה חסר לי קצת. אמנם יש חברים לעבודה שאני עוד מדבר איתם לעתים נדירות יחסית טלפונית, מתעניין בשלומם והם מתעניינים בי, והשיחות עוסקות לא רק בענייני עבודה, אבל גם זה מעט מאד, ואף אחד מהם הוא לא אדם שאני יכול להזמין לבילוי משותף.

ובמידה מסוימת, זה לא בדיוק חסר לי. כלומר, חסרה לי האפשרות לצאת לבילויים, אבל לא חסרה לי כל כך החברה. כשהייתה לי האפשרות, נסעתי לבד לחופשות בחו"ל, ואפילו לחופשות ארוכות יחסית (של כמעט שלושה שבועות), אני בהחלט מסוגל ללכת לבדי להצגת תיאטרון או לסרט (אם כי את זה עכשיו זה לא ממש אפשרי, כי אני ארגיש לא בנוח להשאיר את ט. לבד בבית עם הבנות ולנסוע לערב שלם, אם יש ברירה אחרת), וגם ככה אני לא בליין גדול מדי, ובהחלט הייתה מספיקה לי יציאה כזאת פעם בחודש או חודשיים, אם לא בתדירות נמוכה מזו, אבל זה כן קצת מפריע לי שבעצם אין לי כמעט מישהו שאני יכול להגדיר כ"חבר" במלוא מובן המילה. 

רגע לפני - אליפות העולם בכדורגל

 ביום ראשון תיפתח אליפות העולם בכדורגל. באופן חריג, הטורניר שנערך באופן מסורתי בחודשי הקיץ ייערך בחורף בגלל תנאי מזג האוויר במדינה המארחת. לא אכנס כאן לנסיבות שהובילו להענקת האירוח למדינה הזאת, ולא אביע את דעתי בנושא, בעיקר כי אין לי מה לחדש בעניין. הכדורגל והספורט העולמי כולו נכנעו לכסף הגדול וזו עובדה, וזה הדבר היחיד שיש לי להגיד בעניין הזה.

מה שיותר מעניין, אני לא יודע אם להגיד מפתיע, הוא שאני מוצא את עצמי הרבה פחות מתעניין ממה שחשבתי בטורניר הזה. אם פעם הייתי צופה בכמה שיותר משחקים שיכולתי, רושם את התוצאות ומנסה לנתח לעצמי או בשיחות עם חברים את המשחקים ואת התוצאות האפשריות, הרי שהפעם אני מוצא את עצמי מתעניין בזה, בערך כמו שאני מתעניין בכל אירוע עולמי  חשוב אחר. 

סביר להניח שאעקוב אחרי התוצאות, אולי אצפה במשחקים מסויימים, בוודאי שאשתדל בכל זאת לצפות לכל הפחות במשחק הגמר, אבל נדמה שאני הרבה פחות מתעניין בזה מבעבר. יש שיאמרו שזה חלק מההתבגרות, יש שיתלו את זה בכך שעכשיו יש בחיים שלי דברים חשובים יותר, ואולי בעוד 4 שנים או 8 שנים אחזור להתעניין בזה, ואולי פשוט איבדתי עניין בכדורגל בכלל.

ובכל זאת, מלבד המיקום והמועד של התחרות, יש כמה וכמה עניינים ספורטיביים וסיפורים גדולים סביב האליפות הזאת. סביר מאד להניח שזו הפעם האחרונה שבטורניר גדול ישתתפו שני גדולי שחקני הכדורגל של הדור האחרון, ליאונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. יש נבחרות נוספות שתמיד מעוררות עניין רב סביבן, כמו ברזיל, אנגליה וצרפת, שלכל אחת מהן שחקנים מרשימים למדי, ומן הסתם יהיו גם סיפורי "צבע" מסביב על הנבחרות הקטנות יותר, האוהדים שלהן ועוד כהנה וכהנה סיפורים.

אם יבקשו ממני להמר על זהות הנבחרת שתזכה בסוף, אסתפק בהימור שמרני שתהיה זו  אחת מהשלוש, ארגנטינה, ברזיל או צרפת, כאשר בחצי הגמר אני מניח שתצטרף אליהן נבחרת גרמניה, שאף פעם אי אפשר להמר לגמרי נגדה (וכמובן שזה תלוי בסדר שנקבע למשחקים, בהחלט ייתכן מפגש בין נבחרות מתוך אלו בשלבים מוקדמים יותר מה שלא יאפשר את ההגעה של ארבעתן לחצי הגמר). לגבי המאכזבות, אני מניח שפורטוגל תאכזב במידה יחסית (אם כי תלוי בסדר המשחקים תגיע לרבע הגמר) וכמובן גם אנגליה, הלוזרית הכמעט נצחית (שוב, רבע גמר לדעתי, אלא אם כן ההגרלה היא שונה). ובכל זאת, אני מקווה שנקבל חגיגה ספורטיבית אמיתית, ושגם כאן יהיו לנו משחקים בלתי נשכחים וגיבורים שייזכרו לדורות, תהיה הנבחרת הזוכה אשר תהיה.