יום הזכרון לשואה ולגבורה היום. סביר להניח שעל חלק מהדברים שאני אכתוב כאן כבר כתבתי בעבר, אבל זה לא באמת משנה. בניגוד להרגלי, אשתמש כאן, גם להמחשת הדברים, בשמות פרטיים אמיתיים, אבל שמות פרטיים בלבד.
בכותרת הקטע בחרתי בביטוי אולי משונה במקצת, "דור שלישי לשואה האחרת", אבל מיד אסביר אותו. דור שלישי, כי אני דור שלישי, סבי וסבתותי, הן הורי אמי והן הורי אבי, היו שורדי השואה. לשואה האחרת, כי "חוויית השואה" עד כמה שנורא להשתמש בתואר הזה, שלהם הייתה אחרת ושונה לגמרי.
בתור מי ששייך ל"דור השלישי", למען האמת לא התעניינתי יותר מדי בסיפור האישי של סבי וסבתותי. פעם אחת אחי העז להעלות תהיה מסויימת, אבל אז לא היה כבר את מי לשאול, וגם אם היה ספק אם היינו מעזים לשאול. מפעם לפעם, היו אזכורים מזדמנים של אירועים, ושמות של אנשים ומקומות מהתקופה ההיא, אבל זה בהחלט לא היה נוכח, ולא היה לנו סיפור מסודר וידוע בנושא הזה. לא כמו לאחרים בני כיתתי בבית הספר, גם הם בני דור שלישי, שלפחות לחלקם היה סיפור משפחתי ידוע ומסופר יותר, ואני זוכר לפחות פעם אחת שסבתא של אחת מבנות כיתתי הגיעה לספר את סיפורה האישי בכתה שלנו בבית הספר היסודי. אני לא זוכר מי זו הייתה, רק שזה היה.
ולגבי האזכור של "השואה האחרת", אסביר גם אותו. כשרגילים לדבר על השואה, רגילים לחשוב על מחנות ההשמדה שהיו על אדמת פולין, לדבר על הגטאות שהיו בפולין ובמדינות הבלטיות, אולי גם על יהודי הונגריה, איטליה ויוון, ובשנים האחרונות גם על יהודי צפון אפריקה מתוניס ולוב שנשלחו גם הם לשם. הרבה פחות מדברים על שואת יהודי רומניה, ובמיוחד חבלי הארץ הידועים בכינויים בסרביה ובוקובינה. היהודים שחיו באיזורים הללו, וביניהם סבי וסבתותי (כאמור משני הצדדים) גורשו גם הם, אבל לא גורשו למחנות מסודרים, אלא לחבל ארץ הנקרא טרנסניסטריה. לא היה שם מערך של השמדה מסודרת, אבל כן היו לא פחות מקרים של רעב ומחלות קשות, שהרגו באנשים, שלא לדבר על מצעדי הגירוש שבהם השתתפו דווקא חיילים רומנים, שהמשטר שלהם שיתף פעולה עם הנאצים, וגם הם ירו באנשים שצעדו שם, ביניהם סבא של אבא שלי, שאבא שלי נקרא על שמו. סבתא של אמא שלי, שאמא שלי קרויה על שמה, נפטרה ממחלת הטיפוס באזור הזה.
אבל את הסיפור הזה לא לומדים בבתי הספר. לא כל כך מתייחסים אליו ולא מדברים עליו באופן כללי. רק בשנה שעברה, ראיתי ביום הזכרון לשואה סרט תיעודי בטלויזיה, דווקא בערוץ 9 המיועד לדוברי הרוסית, שסיפר את הסיפור הזה בצורה מסודרת. עד אז ידעתי רק קטעים וקרעים ממנו בלבד.
ובכל זאת, גם שם, בתוך הבעיות ומתוך הקשיים, הצליחו יהודים לשקם את חייהם. עוד בתוך אותו חבל ארץ, קצת לפני סיום המלחמה, הכירו שני יהודים בשם יצחק ומרים. ליצחק נותר אח אחד, ולמרים היו שני אחים שעוד הרבה לפני כן נסעו לארה"ב, ועוד אח ואחות שנשארו. מיד לאחר המלחמה, יצחק ומרים נישאו, והגיעו לעיר לא גדולה ברומניה, שם נולד בנם, אבי. רק לאחר עוד כ-18 שנים הם עלו לארץ.
במחנה עקורים, לקראת עליה לארץ, הכירו גם יעקב ושרה. ליעקב נותרו שתי אחיות ושלושה אחים, כאשר האח השביעי נפטר במהלך המלחמה, והשאיר אחריו שלושה ילדים, ושרה נותרה לבדה ממשפחתה הגרעינית, כאשר אחותה שנשארה האחרונה נפטרה זמן קצר לאחר סיום המלחמה, ממחלות ומתשישות ככל הנראה.
הם נישאו שם, ולאחר מכן יצאו בדרכם לארץ, בספינת מעפילים, שנתפסה והם גורשו למחנה בקפריסין. במהלך שהייתם בקפריסין, כבר לאחר הקמת מדינת ישראל, נולדה ביתם, אמי. כשהייתה אמי בת 3 חודשים, בינואר 1949, הם עלו לארץ והקימו בה את ביתם.
אין שום דבר מיוחד שידוע לי על הסיפור שלהם. אמנם לפני מספר שנים, כבר לאחר פטירתה, מצא בן דוד של אבי, דיסק DVD שבו הוקלטה העדות של אמו, אחותה של סבתי, על התקופה ההיא. הוא עשה עותק מהדיסק והעביר אותו לאבי שצפה בו. בפעם הראשונה אני חושב, הוא שמע באופן אישי את פרטי הפרטים של הסיפור של משפחת אימו. אביו סיפר מעט יותר, וכך גם אני שמעתי וקלטתי פרטים שונים מהסיפור ההוא אבל לא בצורה מסודרת.
סיפורם של יצחק ומרים, כמו גם סיפורם של יעקב ושרה, הוא סיפורם של עוד עשרות אם לא מאות אלפי יהודים שחיו באזורים הללו. סיפורם של יעקב ושרה שהגיעו למחנה מעצר בקפריסין, גם הוא סיפורים של עוד עשרות אלפים. דווקא על החיים שם שמעתי יותר סיפורים, על החיים היהודיים כפי שהתנהלו שם ועל אירועי התרבות שהיו שם. לאחר שהגיעו לארץ, איש מהם לא השאיר חותם משמעותי, מלבד העובדה שילדיהם גדלו שם, ובסופו של דבר התחתנו והביאו לעולם עוד שני ילדים, כאשר לאחד מהם כבר יש שלושה ילדים משל עצמו.
ואולי זה הנצחון האמיתי כמו שאמי נוהגת לאמר. זה שהם הצליחו למרות הכל, להגיע לארץ ישראל, לבנות חיים, ולזכות לראות נכדים (הם כולם נפטרו הרבה לפני החתונה של הנכד ולא ראו נינים). זה לא סיפור חריג במיוחד, אבל זה סיפור שמהווה חלק מהותי בחייהם של מאות אלפי יהודים שחיים היום במדינת ישראל.
בכותרת הקטע בחרתי בביטוי אולי משונה במקצת, "דור שלישי לשואה האחרת", אבל מיד אסביר אותו. דור שלישי, כי אני דור שלישי, סבי וסבתותי, הן הורי אמי והן הורי אבי, היו שורדי השואה. לשואה האחרת, כי "חוויית השואה" עד כמה שנורא להשתמש בתואר הזה, שלהם הייתה אחרת ושונה לגמרי.
בתור מי ששייך ל"דור השלישי", למען האמת לא התעניינתי יותר מדי בסיפור האישי של סבי וסבתותי. פעם אחת אחי העז להעלות תהיה מסויימת, אבל אז לא היה כבר את מי לשאול, וגם אם היה ספק אם היינו מעזים לשאול. מפעם לפעם, היו אזכורים מזדמנים של אירועים, ושמות של אנשים ומקומות מהתקופה ההיא, אבל זה בהחלט לא היה נוכח, ולא היה לנו סיפור מסודר וידוע בנושא הזה. לא כמו לאחרים בני כיתתי בבית הספר, גם הם בני דור שלישי, שלפחות לחלקם היה סיפור משפחתי ידוע ומסופר יותר, ואני זוכר לפחות פעם אחת שסבתא של אחת מבנות כיתתי הגיעה לספר את סיפורה האישי בכתה שלנו בבית הספר היסודי. אני לא זוכר מי זו הייתה, רק שזה היה.
ולגבי האזכור של "השואה האחרת", אסביר גם אותו. כשרגילים לדבר על השואה, רגילים לחשוב על מחנות ההשמדה שהיו על אדמת פולין, לדבר על הגטאות שהיו בפולין ובמדינות הבלטיות, אולי גם על יהודי הונגריה, איטליה ויוון, ובשנים האחרונות גם על יהודי צפון אפריקה מתוניס ולוב שנשלחו גם הם לשם. הרבה פחות מדברים על שואת יהודי רומניה, ובמיוחד חבלי הארץ הידועים בכינויים בסרביה ובוקובינה. היהודים שחיו באיזורים הללו, וביניהם סבי וסבתותי (כאמור משני הצדדים) גורשו גם הם, אבל לא גורשו למחנות מסודרים, אלא לחבל ארץ הנקרא טרנסניסטריה. לא היה שם מערך של השמדה מסודרת, אבל כן היו לא פחות מקרים של רעב ומחלות קשות, שהרגו באנשים, שלא לדבר על מצעדי הגירוש שבהם השתתפו דווקא חיילים רומנים, שהמשטר שלהם שיתף פעולה עם הנאצים, וגם הם ירו באנשים שצעדו שם, ביניהם סבא של אבא שלי, שאבא שלי נקרא על שמו. סבתא של אמא שלי, שאמא שלי קרויה על שמה, נפטרה ממחלת הטיפוס באזור הזה.
אבל את הסיפור הזה לא לומדים בבתי הספר. לא כל כך מתייחסים אליו ולא מדברים עליו באופן כללי. רק בשנה שעברה, ראיתי ביום הזכרון לשואה סרט תיעודי בטלויזיה, דווקא בערוץ 9 המיועד לדוברי הרוסית, שסיפר את הסיפור הזה בצורה מסודרת. עד אז ידעתי רק קטעים וקרעים ממנו בלבד.
ובכל זאת, גם שם, בתוך הבעיות ומתוך הקשיים, הצליחו יהודים לשקם את חייהם. עוד בתוך אותו חבל ארץ, קצת לפני סיום המלחמה, הכירו שני יהודים בשם יצחק ומרים. ליצחק נותר אח אחד, ולמרים היו שני אחים שעוד הרבה לפני כן נסעו לארה"ב, ועוד אח ואחות שנשארו. מיד לאחר המלחמה, יצחק ומרים נישאו, והגיעו לעיר לא גדולה ברומניה, שם נולד בנם, אבי. רק לאחר עוד כ-18 שנים הם עלו לארץ.
במחנה עקורים, לקראת עליה לארץ, הכירו גם יעקב ושרה. ליעקב נותרו שתי אחיות ושלושה אחים, כאשר האח השביעי נפטר במהלך המלחמה, והשאיר אחריו שלושה ילדים, ושרה נותרה לבדה ממשפחתה הגרעינית, כאשר אחותה שנשארה האחרונה נפטרה זמן קצר לאחר סיום המלחמה, ממחלות ומתשישות ככל הנראה.
הם נישאו שם, ולאחר מכן יצאו בדרכם לארץ, בספינת מעפילים, שנתפסה והם גורשו למחנה בקפריסין. במהלך שהייתם בקפריסין, כבר לאחר הקמת מדינת ישראל, נולדה ביתם, אמי. כשהייתה אמי בת 3 חודשים, בינואר 1949, הם עלו לארץ והקימו בה את ביתם.
אין שום דבר מיוחד שידוע לי על הסיפור שלהם. אמנם לפני מספר שנים, כבר לאחר פטירתה, מצא בן דוד של אבי, דיסק DVD שבו הוקלטה העדות של אמו, אחותה של סבתי, על התקופה ההיא. הוא עשה עותק מהדיסק והעביר אותו לאבי שצפה בו. בפעם הראשונה אני חושב, הוא שמע באופן אישי את פרטי הפרטים של הסיפור של משפחת אימו. אביו סיפר מעט יותר, וכך גם אני שמעתי וקלטתי פרטים שונים מהסיפור ההוא אבל לא בצורה מסודרת.
סיפורם של יצחק ומרים, כמו גם סיפורם של יעקב ושרה, הוא סיפורם של עוד עשרות אם לא מאות אלפי יהודים שחיו באזורים הללו. סיפורם של יעקב ושרה שהגיעו למחנה מעצר בקפריסין, גם הוא סיפורים של עוד עשרות אלפים. דווקא על החיים שם שמעתי יותר סיפורים, על החיים היהודיים כפי שהתנהלו שם ועל אירועי התרבות שהיו שם. לאחר שהגיעו לארץ, איש מהם לא השאיר חותם משמעותי, מלבד העובדה שילדיהם גדלו שם, ובסופו של דבר התחתנו והביאו לעולם עוד שני ילדים, כאשר לאחד מהם כבר יש שלושה ילדים משל עצמו.
ואולי זה הנצחון האמיתי כמו שאמי נוהגת לאמר. זה שהם הצליחו למרות הכל, להגיע לארץ ישראל, לבנות חיים, ולזכות לראות נכדים (הם כולם נפטרו הרבה לפני החתונה של הנכד ולא ראו נינים). זה לא סיפור חריג במיוחד, אבל זה סיפור שמהווה חלק מהותי בחייהם של מאות אלפי יהודים שחיים היום במדינת ישראל.
