לפני יום או יומיים, נתקלתי במאמר דעה מעניין למדי באתר YNET. המאמר מעניין מכמה סיבות. קודם כל, כתב אותו אדם שהיה בכיר בצבא, וגם לאחר סיום שירותו הצבאי המשיך לעסוק בנושאי בטחון לאומי. שנית, המאמר עוסק בנושא שמרבים לדון בו כבר שנים רבות באופנים שונים, אבל הפעם מציע פתרון שהוא קצת (אולי אפילו הרבה) "מחוץ לקופסא", ושלישית, הוא עושה זאת בלשון מכובדת ומכבדת את נושא ונשואי המאמר, דבר שלא תמיד קיים, במיוחד לא בנושא הספציפי הזה, וזאת לשני הצדדים.
התגובות למאמר, אולי כצפוי, היו קצת הרבה פחות מכבדות ומכובדות, כדרכו של השיח הציבורי ברשת בשנים האחרונות ונדמה שבכלל, וגם לחלקן אני אתייחס, כאשר בעיני יש בהן ערב רב של טענות מוצדקות לצד טענות מוצדקות הרבה פחות.
המאמר בגדול, עסק בנושא הבוער מכל של סוגיית המגזר החרדי והשירות הצבאי. כמעט כדרך אגב, כותב המאמר התייחס גם לנושא לימודי הליבה שנמצא במחלוקת גדולה ובוערת כרגע.
הנקודה המרכזית שמעלה כותב המאמר, היא שלדעתו הגיע הזמן להשוות במידה מסויימת את התנאים בין המגזר החרדי לשאר האוכלוסיה, במובן זה שבגיל 21, יתאפשר לכל צעיר חרדי שירצה בכך לעזוב את המסגרת הישיבתית שהוא מחוייב אליה ולהיכנס לחיים עצמאיים כאזרח מדינת ישראל. הרעיון, לדבריו, הוא למנוע משבר כלכלי והוא מציג יתרונות רבים לכך, ביניהם העובדה שהכניסה של הגברים החרדים הצעירים לשוק העבודה, תעודד אולי לחץ מהשטח ללמוד "לימודי ליבה" עקב ההכרה בחשיבותם עם הכניסה לעולם העבודה. הוא גם מפרט יתרונות כלכליים לכך בעיניו ועוד ועוד.
התגובות למאמר סוערות, וחלקן בצדק. אבל יש משהו אחד שחוזר בהרבה מהן, והוא המפריע לי ביותר. האמת היא, שלמרות מה שאותם אנשים כותבים לפחות, או שואפים לראות שמודל "צבא העם" כבר מזמן לא מתקיים. נכון, עדיין קיימת על הנייר חובת גיוס לבני נוער בגיל 18. בפועל, אני אמנם לא מתעסק בתכנון כוח אדם בצבא, אבל כבר לפני כ-18 שנים כאשר אני התגייסתי, הצבא נמצא במקומות מסוימים בעודפי כח אדם, ובהחלט לא זקוק לעוד צעירים רבים. אני כבר לא מדבר על כך שיש לא מעט שמסיבות שונות, לאו דווקא רפואיות בוחרים שלא להתגייס לצבא והצבא מוותר על שירותם הצבאי.
גם על שוויון בנטל אי אפשר לדבר כאשר אין כאן ממילא שוויון אמיתי. לא זהה שירותו הצבאי של לוחם בגולני או בשריון לשירותו הצבאי של פקיד בקריה או בבסיס מטה אחר, והשירות הצבאי של שני אלו לא דומה לשירותו הצבאי של מתכנת כדוגמא.
יש לי רק מספר הערות, מלבד המודל שאני רואה לנכון שצריך להיות, ויכול וצריך בעיני לפתור את הבעיה הזאת.
הערה אחת היא, שנדמה שכותב המאמר קצת נאיבי בחושבו שפתרון מהסוג שהוא מציע, יהיה מקובל על הציבור החרדי או ליתר דיוק על המנהיגים הפוליטיים שלו. חלק גדול מהכוח הפוליטי שלהם, נובע מעצם העובדה שהקהל שלהם הוא סוג של "קהל שבוי". ברגע שחלק משמעותי ממנו יפסיק להיות "שבוי" על ידי כך שיהיה חופשי לצאת לשוק העבודה ולהיות ככל אזרח במדינה, יש סיכון משמעותי שהכח הפוליטי שלהם יקטן משמעותית, בדיוק בגלל שהציבור שלהם לא יהיה זקוק להם יותר. גם ככה יש מגמה ברורה בניגוד לגידול באוכלוסיה של שמירה על הכוח עד גדילה מזערית בייצוג בכנסת לצד ירידה באחוזי ההצבעה במגזר (הבחירות האחרונות הן לא דוגמא לכך, כיוון שזו הייתה הצבעת מחאה נגד העויינות הברורה של הממשלה הקודמת).
הערה שניה היא, שכלל לא בטוח שגם בהינתן האפשרות, ולכאורה הפסקת התמיכה, זה יביא צעירים רבים לעזוב את הישיבות ולהשתלב בשוק העבודה בדרך כלשהי. אני בכלל לא בטוח שהחלטה כזאת לא תהפוך אותם מתלויים בתקציב הישיבה לתלויים בביטוח לאומי להבטחת הכנסה או השלמת הכנסה ובעצם זה לא יפתור שום דבר אמיתי.
לעניין עצמו, אני סבור שהמודל הראוי, צריך להתבסס על רעיון שונה. בעיני, מה שצריך לקרות הוא, שכל בחור ובחורה שמגיעים לגיל 18, צריכים להיות מחויבים בתקופה של תרומה לציבור. זה יכול להיות בדרך של שירות צבאי, או בדרך של שירות לאומי, באופן הבא: כל הבחורים (הגברים) שאינם משויכים למגזרים מיוחדים (במקרה זה, ערבי וחרדי) ייבחנו על ידי הצבא וייבחרו לפי צורכי הצבא, כאשר עודפי הגיוס לצבא יופנו גם הם לשירות לאומי, וכל הבחורות (נשים) לא משנה מאיזה מגזר, וכן הגברים ששייכים למגזרים מיוחדים (ערבי או חרדי) יוכלו לבחור להתנדב לשירות צבאי ואז הצבא יבחן אותם ויחליט אם לקבל אותם לפי צרכיו, או שיופנו לשירות לאומי. את השירות הלאומי יוכלו לבצע מי שמשתייכים למגזרים מיוחדים שהזכרתי במוסדות ובפעילויות הקשורות במגזר אליו הם משתייכים (לדוגמא במוסדות חינוך או חינוך מיוחד, ולטעמי יש מקום במידה ויוחלט על מודל כזה, לשלב בני ובנות שירות לאומי במוסדות סיעודיים ובתי אבות, דבר שאני לא יודע אם קיים היום). לצד זה, יש לתגמל משמעותית ולקבוע בחקיקה זכויות מועדפות לאלו שסיימו שירות צבאי, בדגש על לוחמים. אני יודע שגם פתרון כזה לא באמת ישים, אבל זה החזון שלי ואולי יבוא יום ויצליחו להגשים אותו.
