היו לי פעם חברים

ביום רביעי השבוע אי"ה, ט. רוצה ללכת לאירוע בהיכל התרבות העירוני. האירוע הוא אירוע לנשים בלבד, המכוון באופן טבעי למגזר הדתי/חרדי. היא גם אמרה ששתי חברות שלה הולכות והיא מעוניינת להצטרף אליהן. 

באופן כללי, ט. נוטה יותר, אולי בגלל האופן שבו שינתה את אורח חייה, לאירועים שמיועדים לקהל דתי/חרדי והרבה פחות מתעניינת בתרבות כללית. מספר פעמים הלכנו יחד להצגת תיאטרון, אבל נראה שהיא לא בדיוק מתחברת לזה. על סרטים אין בכלל מה לדבר, כאשר גם בבית היא לא מתחברת לצפייה בתכניות טלוויזיה או סרטים שאינם דוברי עברית או מדובבים, ולמען האמת לסרטים גם אני מזמן לא הלכתי ולא באמת מרגיש חוסר בחוויית הצפייה בסרט באולם קולנוע.

אבל העניין הוא קצת אחר, ואני רואה את זה משני כיוונים. כיוון אחד הוא שהיא מחפשת את הפעילויות והיציאה מהבית למשהו שובר שגרה, אבל מצד שני לא מחפשת כמעט לעשות את זה אתי. אני מנסה כל הזמן לשכנע אותה ללכת להצגת תיאטרון שאמורה להיות טובה, אולי לצאת סתם ככה יחד, אבל היא מסרבת, ובמידה מסוימת של צדק כי יציאה של שנינו מחייבת פתרון עבור הבנות, וקשה למצוא כזה. 

הכיוון השני הוא, שבעצם, אין לי חברים. בעוד היא יוצאת לאירוע כזה ותפגוש שם חברות, לי כבר אין בכלל חברים. וזה עצוב קצת לאמר את זה, אבל ככל שאני חושב על זה, פעם היו לי חברים, שאיתם הייתי הולך לסרטים, מבלה בקניון או בבית קפה לפעמים, לעתים רחוקות יותר היינו יוצאים לטיולים משותפים, אבל עם השנים, כל אחד פנה לדרכו, ועוד יותר מאז נישואי ובוודאי מאז הולדת בנותיי, אין לי בעצם חברים במובן הזה. החברים היחידים שנותרו לי הם החברים לעבודה, וגם את אלו אני כבר כמעט ולא רואה, כבר קרוב לשלוש שנים, מאז התחלתי לעבוד מהבית בתחילת מגפת הקורונה.

הבעיה רק מחמירה, מאחר ואני לא במצב שבו אני יכול להכיר חברים חדשים, לפחות לא כרגע. אני חי באזור שרוב אוכלוסייתו מבוגרת, ו/או נוטה לתפיסת עולם שונה משמעותית משלי, כך שגם אם יש צעירים בגילי פחות או יותר, אין ממש בסיס משותף לקשר. הבנות עדיין לא בגיל שבו הן יוצרות קשרים עם חברים וחברות חדשים שאולי דרכם אפשר ליצור קשרי חברות עם ההורים שלהם, ואם אני נפגש מדי פעם עם הורים לילדים אחרים בגן שלהן, עדיין זה לא מספיק כדי לייצר ולבסס קשר חברותי.

וזה חסר לי קצת. אמנם יש חברים לעבודה שאני עוד מדבר איתם לעתים נדירות יחסית טלפונית, מתעניין בשלומם והם מתעניינים בי, והשיחות עוסקות לא רק בענייני עבודה, אבל גם זה מעט מאד, ואף אחד מהם הוא לא אדם שאני יכול להזמין לבילוי משותף.

ובמידה מסוימת, זה לא בדיוק חסר לי. כלומר, חסרה לי האפשרות לצאת לבילויים, אבל לא חסרה לי כל כך החברה. כשהייתה לי האפשרות, נסעתי לבד לחופשות בחו"ל, ואפילו לחופשות ארוכות יחסית (של כמעט שלושה שבועות), אני בהחלט מסוגל ללכת לבדי להצגת תיאטרון או לסרט (אם כי את זה עכשיו זה לא ממש אפשרי, כי אני ארגיש לא בנוח להשאיר את ט. לבד בבית עם הבנות ולנסוע לערב שלם, אם יש ברירה אחרת), וגם ככה אני לא בליין גדול מדי, ובהחלט הייתה מספיקה לי יציאה כזאת פעם בחודש או חודשיים, אם לא בתדירות נמוכה מזו, אבל זה כן קצת מפריע לי שבעצם אין לי כמעט מישהו שאני יכול להגדיר כ"חבר" במלוא מובן המילה.