יותר משנה חלפה מאז שכתבתי כאן קטע שפורסם. כתשעה חודשים חלפו מאז שכתבתי באתר ישראבלוג שהיה ביתי קטע שפורסם. בין לבין, כתבתי בעיקר כאן, הרבה קטעים שלא לפרסום. חלקם אולי יראו אור יום אחד, אבל סביר להניח שזה לא יקרה.
ואני שב לפרסם כאן עכשיו, כי נדמה שאתר ישראבלוג, מת שוב, והפעם זה כנראה סופי. כבר כשבועיים שהאתר לא זמין ולא ברור מתי יחזור לפעילות אם בכלל.
כתבתי כאן כבר בקטע שפורסם, את התהיה האם קטע שנכתב בבלוג שאיש לא זוכר את קיומו נכתב בכלל? אבל כנראה שהתשובה היא שקטע שנכתב בבלוג הזמין לעין הציבור, נכתב. יש עשרות קטעים בבלוג הזה, שנכתבו בטיוטה ובלי נדר אף עין מלבד זו שלי לא תשזוף אותם.
למען הסדר הטוב, ואם יש מי שעוקב דווקא אחרי הבלוג הזה, שכאמור הפרסום האחרון בו היה לפני יותר משנה, אספר פה, שבפועל, מאז שהקטע האחרון פורסם כאן, אפשר לאמר שהעולם התהפך, או לפחות עולמו של כותב הבלוג התהפך.
גם אם יש כאן מי שקרא את הבלוג שלי בישראבלוג, הפוסט האחרון שם הסתיים בנקודה הארכימדית שהתחילה להזיז את עולמי, עד למצב שבו הוא נמצא היום.
אנסה לסכם את כל התקופה הזאת במספר משפטים, שכמובן מייצגים עולם ומלואו, שחלקו קיבל ייצוג מעמיק בפוסטים שכאמור לא אמורים להיות מוצגים לעין הציבור.
לאחר הקטע הקודם שפורסם כאן, יצאתי לטיול ארוך למדי בחוף המערבי של ארה"ב יחד עם מספר ימים נוספים בניו יורק. ביקרתי בלוס אנג'לס, סן דייגו, לאס וגאס, כביש מספר 1 של מדינת קליפורניה, סן פרנסיסקו וכאמור קינחתי במספר ימים נוספים בניו יורק.
לאחר שחזרתי מהחופשה הזאת, חזרתי לכאורה לפחות לשגרה מלאה, וכשבוע וחצי לאחר שחזרתי, יצאתי לדייט ראשון עם בחורה חדשה. הדייט הראשון הזה הוביל לדייט שני, ושלישי, ולמפגש בינה לבין ההורים שלי, ומפגש ביני לבין ההורים שלה, ולנסיעה משותפת עם ההורים שלי לירושלים, ולהצעת נישואין, ובסופו של דבר לחתונה, שנערכה לפני שלושה חודשים.
כמובן שזה כיווץ של דברים שהייתי יכול לכתוב עליהם הרבה, והיו עוד כל מיני עניינים באמצע, גם מבחינה אישית וזוגית שלי וגם מבחינה פוליטית, כללית וספורטיבית (כמו מערכת בחירות שהתנהלה בחודשים האחרונים, אליפות עולם בכדורגל ועוד) אבל כאמור הדברים שנכתבו עליהם יישארו בצד.
מה שבאמת רציתי לכתוב עליו, הוא דווקא משהו טרי מהשבוע שעבר.
בשבוע שעבר, ישבתי עם אשתי על הספה בבית (איזה כיף לכתוב משפט כזה, אני בכלל מוצא שאני מאד נהנה בכל הזדמנות להזכיר את המושג "אשתי") וצפינו בערוץ 12 בתוכנית שעסקה באנשים בוגרים שנשארו לגור בבית ההורים. כמי שבעצמנו, עד החתונה, חיינו כל אחד בבית הוריו, למרות שגם אנחנו מבוגרים יחסית, אני חושב שמצאנו בתוכנית הזאת עניין מיוחד. כמובן, שבאופן כללי הציגו שם מקרים קיצוניים, אבל עדיין זה בהחלט מעורר מחשבה. אמרתי לה, וגם היא הסכימה, שאני חושב שלא הייתי מסוגל לחיות יחד איתה בבית של ההורים שלי (או של ההורים שלה, אבל שם המצב עוד יותר ברור למה לא מסיבות שלא אפרט). האמת היא שגם כרווק, כאשר עדיין גרתי עם הורי, היה לי ברור שזה לא המצב הרצוי, ואפילו פעלתי לפחות בגישושים לכיוון של מעבר דירה. שלא לדבר על כך שההתנהלות שלי הייתה שונה משמעותית ממה שתואר בתוכנית.
נכון, גם היום, אחרי החתונה, אנחנו גרים קרוב להורים שלי ומרחק נסיעה קצר מההורים שלה, מה שאומר שאנחנו הרבה מאד נמצאים אצל ההורים שלי לצורכי אוכל (בד"כ לפחות פעם אחת באמצע השבוע, יום ששי בצהריים, ושבת בבוקר באופן קבוע, ליל שבת אם לא אצל ההורים שלה, שזה הרבה פחות פעמים), אני מקבל מאמא שלי שירותי כביסה מסויימים (בגדים שזקוקים לגיהוץ אני נותן לה לכביסה וגיהוץ) אבל עדיין, אנחנו משלמים שכר דירה (מקווים לקנות דירה בעתיד הלא מדי רחוק), משלמים חשבונות של הדירה (חשמל, מים, גז, תקשורת ומסי עיריה), עושים קניות לבית ומחזיקים רכב, הכל מכיסנו הפרטי. אני חושב שגם להורים שלי, כמה שהם אוהבים לפחות כלפי חוץ את אשתי, ואותי כמובן, ברור וגם הם מעוניינים בזה, שאחרי שאנחנו אצלם כמה שאנחנו נמצאים, אנחנו הולכים ומשאירים אותם לפרטיות שלהם כמו שאנחנו זקוקים לפרטיות שלנו.
אני לא אומר שאני לא יכול להבין את הנוחות שבמגורים בבית ההורים, ואת השיקולים הכלכליים המנחים את הצעירים שבוחרים בכך, אבל עדיין חושב, שלפחות למי שנמצא בזוגיות תקינה ובריאה, לא נכון לחיות בבית ההורים. גם למי שלא מצוי בזוגיות, אני לא בטוח שזה פתרון טוב, אם כי כאמור גם אני וגם אשתי חיינו בבית ההורים עד ליום החתונה ממש, אבל בכל זאת, יש לי תחושה שזה היה קצת שונה.
