היום בצהריים, ייערך לעובדי מקום העבודה שלי אירוע לכבוד פרישתו לגמלאות של אחד ממנהלי החברה, מנהל המחלקה שאני עובד בה. מחר הוא יום העבודה האחרון שלו בחברה.
קשה לי לדמיין את מקום העבודה בלעדיו.
הוא היה האדם הראשון שלמעשה קיבל אותי כשהתחלתי לעבוד בחברה, איתו דיברתי על כל העניינים האישיים הנוגעים לעבודה, וגם הרבה על עניינים שאינם נוגעים לעבודה. מבחינת הגיל הוא אמנם יכול להיות אבא שלי, (הוא צעיר מאמא שלי בסך הכל בחצי שנה) אבל אפשר לאמר שבמשך התקופה הכי ארוכה הוא היה כמעט החבר הכי טוב שלי במקום העבודה. כשנערכה נסיעה לחו"ל של עובדי החברה, היה ברור לכולם שהוא יהיה השותף שלי לחדר במלון, והוא גם התנהל איתי בצורה הכי יפה ומכובדת במהלך הנסיעה הזאת ובכלל.
לא פעם דיברתי איתו ברגעים קשים בעבודה, והוא תמיד ניסה לעזור לי ולעודד, ותמיד הרגשתי תמיכה כמעט בלתי מסוייגת מצידו.
פעם אחת נסעתי איתו ועם עוד חבר, אמנם ביוזמת החבר השני, לטיול בארץ. יצאנו ביום חמישי בערב, ישנו בדירה של משפחת החבר בצפון, ובערב הלכנו למסעדה טובה וביום ששי בבוקר יצאנו לטיול בשמורת טבע, עד שביום ששי בצהריים הם הביאו אותי לתחנת האוטובוס משם נסעתי הביתה (הם נשארו וחזרו הביתה בשבת בצהריים).
באחת הפעמים שהגעתי עם ט. לרופא מסויים, פגשנו אותו בחדר ההמתנה. הוא המתין לאשתו של הרופא שאנחנו המתנו לו, רופאה בעצמה, ושוחח איתנו באריכות במשך כל זמן ההמתנה המשותף, וגם ט. התרשמה ממנו מאד לחיוב.
ועכשיו כבר לא יהיה לי יותר עם מי לדבר ביום ראשון בבוקר על תוצאות משחקי הכדורגל של השבת האחרונה, כבר לא יהיה לי מישהו שאוכל להיכנס אליו למשרד ברגעים הקשים באמת, לסגור את הדלת ולפרוק מולו את כל ההרגשות ולדעת שהוא באמת יקשיב לי וינסה לעזור.
כבר לא יהיו ארוחות צהריים של ימי חמישי, מסורת שהתחילה לפני מספר שנים, על ידי אנשים אחרים בכלל שכבר לא עובדים איתנו יותר, אבל אנחנו שימרנו אותה עד כמה שאפשר, והיו ימי חמישי לא מעטים שרק שנינו ישבנו ואכלנו יחד את אותה מנה קבועה פחות או יותר.
אני יודע שכך זה צריך להיות, וממילא הרי היה צריך להיות שלב שהוא יעזוב, ובסך הכל אני צריך לשמוח בשבילו שהוא עוזב את מקום העבודה מרצונו, בגיל מכובד ואני מקווה לפחות שהוא הולך ליהנות משארית חייו בטוב, ובכל זאת קצת קשה לי עם המחשבה הזאת.
קשה לי לדמיין את מקום העבודה בלעדיו.
הוא היה האדם הראשון שלמעשה קיבל אותי כשהתחלתי לעבוד בחברה, איתו דיברתי על כל העניינים האישיים הנוגעים לעבודה, וגם הרבה על עניינים שאינם נוגעים לעבודה. מבחינת הגיל הוא אמנם יכול להיות אבא שלי, (הוא צעיר מאמא שלי בסך הכל בחצי שנה) אבל אפשר לאמר שבמשך התקופה הכי ארוכה הוא היה כמעט החבר הכי טוב שלי במקום העבודה. כשנערכה נסיעה לחו"ל של עובדי החברה, היה ברור לכולם שהוא יהיה השותף שלי לחדר במלון, והוא גם התנהל איתי בצורה הכי יפה ומכובדת במהלך הנסיעה הזאת ובכלל.
לא פעם דיברתי איתו ברגעים קשים בעבודה, והוא תמיד ניסה לעזור לי ולעודד, ותמיד הרגשתי תמיכה כמעט בלתי מסוייגת מצידו.
פעם אחת נסעתי איתו ועם עוד חבר, אמנם ביוזמת החבר השני, לטיול בארץ. יצאנו ביום חמישי בערב, ישנו בדירה של משפחת החבר בצפון, ובערב הלכנו למסעדה טובה וביום ששי בבוקר יצאנו לטיול בשמורת טבע, עד שביום ששי בצהריים הם הביאו אותי לתחנת האוטובוס משם נסעתי הביתה (הם נשארו וחזרו הביתה בשבת בצהריים).
באחת הפעמים שהגעתי עם ט. לרופא מסויים, פגשנו אותו בחדר ההמתנה. הוא המתין לאשתו של הרופא שאנחנו המתנו לו, רופאה בעצמה, ושוחח איתנו באריכות במשך כל זמן ההמתנה המשותף, וגם ט. התרשמה ממנו מאד לחיוב.
ועכשיו כבר לא יהיה לי יותר עם מי לדבר ביום ראשון בבוקר על תוצאות משחקי הכדורגל של השבת האחרונה, כבר לא יהיה לי מישהו שאוכל להיכנס אליו למשרד ברגעים הקשים באמת, לסגור את הדלת ולפרוק מולו את כל ההרגשות ולדעת שהוא באמת יקשיב לי וינסה לעזור.
כבר לא יהיו ארוחות צהריים של ימי חמישי, מסורת שהתחילה לפני מספר שנים, על ידי אנשים אחרים בכלל שכבר לא עובדים איתנו יותר, אבל אנחנו שימרנו אותה עד כמה שאפשר, והיו ימי חמישי לא מעטים שרק שנינו ישבנו ואכלנו יחד את אותה מנה קבועה פחות או יותר.
אני יודע שכך זה צריך להיות, וממילא הרי היה צריך להיות שלב שהוא יעזוב, ובסך הכל אני צריך לשמוח בשבילו שהוא עוזב את מקום העבודה מרצונו, בגיל מכובד ואני מקווה לפחות שהוא הולך ליהנות משארית חייו בטוב, ובכל זאת קצת קשה לי עם המחשבה הזאת.
