מסיבת סיום אז והיום

האחיין הגדול שלי, מסיים השנה את כתה ו'. והבוקר, או אולי אפילו עדיין אתמול בערב, הוא שלח הודעה לט. (אשתי, שאכנה אותה כאן מעתה והלאה ט.) ובה הוא מזמין אותנו למסיבת הסיום שלו.
ט. ואני לא נוכל להשתתף במסיבה, מאחר ואנחנו נוסעים לחופשה בחו"ל באותו זמן (ירח דבש דחוי), אבל אי"ה ההורים שלי ישתתפו. עוד קוריוז בנושא הוא ש-ל., גיסתי, תהיה במסיבה גם כאם אבל גם כמורה של כתה ו' מקבילה שתלמידיה מסיימים גם הם את בית הספר היסודי.
וההזמנה שלו, ועוד יותר הניסוח של ההודעה, גרמו לי לכמה מחשבות ולהיזכרות בסיום כתה ח' שלי. באותו זמן עדיין לא היו בעיר שאני גר בה חטיבות ביניים, ובית הספר היסודי היה למעשה שמונה שנתי. אמנם במקרה של בתי הספר הממ"ד חלק גדול מהבנים עברו בכתה ז' לישיבות תיכוניות, בעיר או מחוצה לה, אבל אני מסיבות שונות נשארתי עד לסיום כתה ח' בבית הספר היסודי.
האחיין שלי כתב בהודעה שהוא שלח לט., שזו לא סתם מסיבת סיום אלא הצגה שהתלמידים עמלים עליה כבר זמן רב. גם בזמני, כשסיימתי כתה ח', הייתה הצגה שאנחנו התלמידים הכנו. מצחיק להיזכר, שמשום מה הנושא הנבחר להצגה היה "שנת 2022" (כסמל כמובן לעתיד הרחוק), מועד שאז נראה רחוק מאד, ופתאום היום נראה במרחק נגיעה.
מעניין לדעת עד כמה חלק מהדברים שהוצגו אז, נראים רלוונטיים לימינו אלו, וכמה דברים שחשבנו שיהיו בעתיד שהוצג עדיין רחוקים מלהיות, ועדיין נמצאים בפנטזיות של כולנו.
אז אין לנו עדיין רובוטים שעושים את עבודות הבית, כפי שהוצג שם, וגבר שהוא זה שיוצא לחופשת לידה זה עדיין אירוע מאד חריג. ובכל פעם שמדברים על ה"הדתה" במערכת החינוך, אני שב ונזכר באחד במשפטי המחץ של קטע מסויים בהצגה (ההצגה הורכבה ממספר קטעים לא בהכרח קשורים) שבו מורה שואלת תלמיד בכתה "מתי בפעם האחרונה פתחת שולחן ערוך", והתגובה של התלמיד היא: "אתמול בערב, עם החבר'ה, בבורגר ראנץ'". בדיחה שאני כלל לא בטוח שרבים מבוגרי החינוך הממלכתי לא דתי יבינו אותה.
אפילו הקטע בו אני השתתפתי, שהתחיל כבדיחה פרטית על חשבונו של אחד החברים, והמורה האחראית לנושא התלהבה ממנו והחליטה לכלול אותו בהצגה, נדמה שהפך דווקא הרבה יותר רלוונטי. הקטע ההוא עסק במעין "תצוגת אופנה" ל"כיסויי אף" שלפחות בחלקם נועדו להגן מפני זיהום האוויר המוגבר. אני לא זוכר את כל הקטע, רק את משפט הפתיחה, שדומה שאין רלוונטי ממנו עד ימינו: "התפתחות הטכנולוגיה, גרמה לבעיות באקולוגיה".
מה שמעניין הוא, שלמרות שהעולם הזה כבר התחיל להתפתח אז, לא חשבנו על טלפונים ניידים, בוודאי לא על "סמרטפונים", ואף שרשת האינטרנט הייתה כבר עובדה קיימת, איש לא הכיר את הטכנולוגיות ששנים מעטות לאחר מכן נקראו "אינטרנט מהיר" ולא חשב שהיא תתפתח לכדי מה שהיא היום. מה שאומר יותר מהכל שלא באמת אפשר לחזות התפתחויות טכנולוגיות.
עוד נקודה שאני חושב עליה בהקשר הזה, והיא שונה משמעותית, אבל כאן זה כנראה עניין של המקום בו נערך האירוע. בזמני, אם אינני טועה, לא יכולתי להזמין אורחים למסיבת הסיום, מלבד ההורים. בסיום התיכון זה ודאי היה כך, אבל נדמה לי שגם בסיום בית הספר היסודי. לא בטוח שהיה לי את מי להזמין. בסיום התיכון, אולי י. היה טורח להגיע מירושלים, אבל בסיום היסודי הוא היה בצבא, וזה בטח לא סיבה לחופשה מיוחדת. סביר להניח שסבא שלי (זה שהיה עדיין איתנו בסיום התיכון) לא היה מגיע, וגם בסיום היסודי אולי רק הסבא השני שלי היה מעוניין בכלל אם היו מציעים לו להגיע.
אגב, כשאני נזכר בזה, בסיום התיכון של י. דווקא הייתי, אבל אז המיקום היה אחר.
כך או כך, שיהיה בהצלחה לבוגרי כתה ו' בבית הספר של האחיין שלי ובכל בית ספר אחר, ולכל בוגרי בתי הספר התיכוניים.

יותר משנה חלפה מאז שכתבתי כאן קטע שפורסם. כתשעה חודשים חלפו מאז שכתבתי באתר ישראבלוג שהיה ביתי קטע שפורסם. בין לבין, כתבתי בעיקר כאן, הרבה קטעים שלא לפרסום. חלקם אולי יראו אור יום אחד, אבל סביר להניח שזה לא יקרה.
ואני שב לפרסם כאן עכשיו, כי נדמה שאתר ישראבלוג, מת שוב, והפעם זה כנראה סופי. כבר כשבועיים שהאתר לא זמין ולא ברור מתי יחזור לפעילות אם בכלל.
כתבתי כאן כבר בקטע שפורסם, את התהיה האם קטע שנכתב בבלוג שאיש לא זוכר את קיומו נכתב בכלל? אבל כנראה שהתשובה היא שקטע שנכתב בבלוג הזמין לעין הציבור, נכתב. יש עשרות קטעים בבלוג הזה, שנכתבו בטיוטה ובלי נדר אף עין מלבד זו שלי לא תשזוף אותם.
למען הסדר הטוב, ואם יש מי שעוקב דווקא אחרי הבלוג הזה, שכאמור הפרסום האחרון בו היה לפני יותר משנה, אספר פה, שבפועל, מאז שהקטע האחרון פורסם כאן, אפשר לאמר שהעולם התהפך, או לפחות עולמו של כותב הבלוג התהפך.
גם אם יש כאן מי שקרא את הבלוג שלי בישראבלוג, הפוסט האחרון שם הסתיים בנקודה הארכימדית שהתחילה להזיז את עולמי, עד למצב שבו הוא נמצא היום.
אנסה לסכם את כל התקופה הזאת במספר משפטים, שכמובן מייצגים עולם ומלואו, שחלקו קיבל ייצוג מעמיק בפוסטים שכאמור לא אמורים להיות מוצגים לעין הציבור.
לאחר הקטע הקודם שפורסם כאן, יצאתי לטיול ארוך למדי בחוף המערבי של ארה"ב יחד עם מספר ימים נוספים בניו יורק. ביקרתי בלוס אנג'לס, סן דייגו, לאס וגאס, כביש מספר 1 של מדינת קליפורניה, סן פרנסיסקו וכאמור קינחתי במספר ימים נוספים בניו יורק.
לאחר שחזרתי מהחופשה הזאת, חזרתי לכאורה לפחות לשגרה מלאה, וכשבוע וחצי לאחר שחזרתי, יצאתי לדייט ראשון עם בחורה חדשה. הדייט הראשון הזה הוביל לדייט שני, ושלישי, ולמפגש בינה לבין ההורים שלי, ומפגש ביני לבין ההורים שלה, ולנסיעה משותפת עם ההורים שלי לירושלים, ולהצעת נישואין, ובסופו של דבר לחתונה, שנערכה לפני שלושה חודשים.
כמובן שזה כיווץ של דברים שהייתי יכול לכתוב עליהם הרבה, והיו עוד כל מיני עניינים באמצע, גם מבחינה אישית וזוגית שלי וגם מבחינה פוליטית, כללית וספורטיבית (כמו מערכת בחירות שהתנהלה בחודשים האחרונים, אליפות עולם בכדורגל ועוד)  אבל כאמור הדברים שנכתבו עליהם יישארו בצד.
מה שבאמת רציתי לכתוב עליו, הוא דווקא משהו טרי מהשבוע שעבר.
בשבוע שעבר, ישבתי עם אשתי על הספה בבית (איזה כיף לכתוב משפט כזה, אני בכלל מוצא שאני מאד נהנה בכל הזדמנות להזכיר את המושג "אשתי") וצפינו בערוץ 12 בתוכנית שעסקה באנשים בוגרים שנשארו לגור בבית ההורים. כמי שבעצמנו, עד החתונה, חיינו כל אחד בבית הוריו, למרות שגם אנחנו מבוגרים יחסית, אני חושב שמצאנו בתוכנית הזאת עניין מיוחד. כמובן, שבאופן כללי הציגו שם מקרים קיצוניים, אבל עדיין זה בהחלט מעורר מחשבה. אמרתי לה, וגם היא הסכימה, שאני חושב שלא הייתי מסוגל לחיות יחד איתה בבית של ההורים שלי (או של ההורים שלה, אבל שם המצב עוד יותר ברור למה לא מסיבות שלא אפרט). האמת היא שגם כרווק, כאשר עדיין גרתי עם הורי, היה לי ברור שזה לא המצב הרצוי, ואפילו פעלתי לפחות בגישושים לכיוון של מעבר דירה. שלא לדבר על  כך שההתנהלות שלי הייתה שונה משמעותית ממה שתואר בתוכנית.
נכון, גם היום, אחרי החתונה, אנחנו גרים קרוב להורים שלי ומרחק נסיעה קצר מההורים שלה, מה שאומר שאנחנו הרבה מאד נמצאים אצל ההורים שלי לצורכי אוכל (בד"כ לפחות פעם אחת באמצע השבוע, יום ששי בצהריים, ושבת בבוקר באופן קבוע, ליל שבת אם לא אצל ההורים שלה, שזה הרבה פחות פעמים), אני מקבל מאמא שלי שירותי כביסה מסויימים (בגדים שזקוקים לגיהוץ אני נותן לה לכביסה וגיהוץ) אבל עדיין, אנחנו משלמים שכר דירה (מקווים לקנות דירה בעתיד הלא מדי רחוק), משלמים חשבונות של הדירה (חשמל, מים, גז, תקשורת ומסי עיריה), עושים קניות לבית ומחזיקים רכב, הכל מכיסנו הפרטי. אני חושב שגם להורים שלי, כמה שהם אוהבים לפחות כלפי חוץ את אשתי, ואותי כמובן, ברור וגם הם מעוניינים בזה, שאחרי שאנחנו אצלם כמה שאנחנו נמצאים, אנחנו הולכים ומשאירים אותם לפרטיות שלהם כמו שאנחנו זקוקים לפרטיות שלנו.
אני לא אומר שאני לא יכול להבין את הנוחות שבמגורים בבית ההורים, ואת השיקולים הכלכליים המנחים את הצעירים שבוחרים בכך, אבל עדיין חושב, שלפחות למי שנמצא בזוגיות תקינה ובריאה, לא נכון לחיות בבית ההורים. גם למי שלא מצוי בזוגיות, אני לא בטוח שזה פתרון טוב, אם כי כאמור גם אני וגם אשתי חיינו בבית ההורים עד ליום החתונה ממש, אבל בכל זאת, יש לי תחושה שזה היה קצת שונה.