יום רביעי, 14 בדצמבר 2022

שנתיים

כרגיל, אני מתחיל לכתוב כאן קטע, ואז עוזב אותו לטיוטה, ואז מוחק את התוכן ומתחיל מחדש. כמה קשה לכתוב כאן קטע. אז אני אנסה שוב לכתוב כאן מה שרציתי לכתוב, בזרימה חופשית, ואולי ישר אפרסם בלי לחשוב ואז זה באמת יתפרסם.

הבנות שלי ציינו ביום שני השבוע את יום הולדתן. הן בנות שנתיים. אפשר לאמר שלפני שנתיים העולם שלי ושל אמא שלהן התהפך לגמרי. מזוג הפכנו למשפחה של ארבעה. 
אני לא אפרט כאן על כל הקשיים שעברנו בדרך, ועל כל הקשיים שהיו בשנתיים האחרונות לצד הדברים היותר חיוביים. 
אני רק יודע שאין דבר יפה מלשמוע את הקריאה "אבא" ולדעת שהיא מכוונת אליך. לבוא למעון היום שבו הן שוהות אחר הצהריים ולראות אותן מחייכות ורצות לקראתך, (אלא אם אתה בא יחד עם סבתא ואז העדיפות היא בדרך כלל אליה..) לשמוע את הצחוק המתגלגל לפעמים סתם ככה, ולפעמים כתוצאה מפעולה שאתה עושה להן כמו התעטשות מדומה או דגדוג. להרגיש את חום הגוף שלהן הנצמד אליך בכל כוחו.
הן בנות שנתיים עכשיו, רק מתחילות לדבר, לא מזמן התחילו ללכת, ואני חושב לעצמי שבכל זאת השנתיים הללו עברו מהר, אולי מהר מדי, ועוד מעט הן כבר לא תרצינה כל כך את הקרבה של אבא ואמא.
מה אאחל לכן לגיל שנתיים בכל זאת? שתמשיכו לגדול ולהתפתח, להתרוצץ בשמחה בכל הבית שלנו ובבית של סבא וסבתא, שתמשיכו לחייך רוב הזמן כמו שעכשיו אתן עושות כמעט לכל אחד ובכל מצב, ושתמשיכו כל החיים למצוא בעיקר סיבות לצחוק ולשמחה, גם אם הן נדמות למבוגרים יותר שטותיות. 
יום הולדת שמח, באיחור קל, בנות שלי. עד מאה ועשרים שנים בבריאות ואושר. ושנזכה, אי"ה, אמא ואבא, וסבא וסבתא, לעוד הרבה שנים טובות ובריאות יחד איתכן. 

יום שישי, 9 בדצמבר 2022

תוגת המלחין

 בבלוג שהיה לי אי אז בישראבלוג, נהגתי להספיד אישים משמעותיים מתחום התרבות (ולא רק) שהלכו לעולמם. במשך 19 שנות הבלוג, לצערי היו לא מעט כאלו. והיום עולם המוזיקה הישראלי נפרד מעוד אחד מגדוליו, יצחק קלפטר.

וכמעט כרגיל, אצל כל אמן כזה שהולך לעולמו, כשקוראים את סקירת היצירה שלו, הרבה פעמים מגלים הפתעות. ובמקרה הזה, מתברר שקלפטר ז"ל אחראי על כמה מהלחנים הכי יפים בשפה העברית, גם אם לא שר בעצמו את השירים, ואפילו לא ידעתי את זה. אני לא מספיק בעל אוזן מוזיקלית כדי להעריך את הנגינה שלו, אהבתי את השירים שהוא בכל זאת ביצע, אבל מתברר כאמור שהוא היה הרבה יותר מזה כמלחין, ואפילו לא הכרתי את זה.

וזה הביא אותי לחשוב על מה שאני קורא כאן "תוגת המלחין". איכשהו, נדמה, שהרבה פעמים, למרות שאנחנו מכירים היטב שירים מושרים, מה שקרוי פזמונים, מי שזוכה למרבית התהילה לגביהם הוא כמובן המבצע, אם כי יכולים להיות הרבה מבצעים. יש לא מעט כותבי מילים, פזמונאים, ששמותיהם מוכרים היטב ושירים שיישמעו יקושרו לעתים גם אליהם, אבל בניגוד למוזיקה הקלאסית, מלבד מקרים בודדים, יש יחסית מעט פזמונים שיקושרו למלחין שלהם. וזאת למרות העובדה, שאם נבקש להיזכר בשיר, נדמה שהדבר הראשון שניזכר בו יהיה הלחן, והרבה פעמים, אפילו בלי לזכור היטב את המילים, נזכור את הלחן. הרי כשמישהו מבקש להיזכר בשיר, הוא בדרך כלל לא יזכור חלק מהמילים שלו אלא ינסה לזמזם את הלחן.

נכון, הרבה פעמים כשמשמיעים שיר מציינים מי הלחין אותו, ויש אי אלו אוספים של שירים שהולחנו על ידי מי שנחשבים למלחינים ידועים, כמו סשה ארגוב ז"ל ותבדל"א נורית הירש, אבל בדרך כלל במרבית השירים כשתשאלו אדם מן היישוב מי הלחין אותם, תתקשו לקבל תשובה לשאלה, כאשר הם יידעו פעמים רבות לזהות את כותב המילים, אם כי גם זה לא תמיד, ולרוב המוכר יהיה רק המבצע. 

וכהרגלי שם, לזכרו של יצחק קלפטר, אביא כאן מילות אחד משיריו. במקרה זה שיר שגם ביצע בעצמו, ובסך הכל זה שיר מאד חביב עלי, שיש בו גם מסר מסויים לחיים בעיני. 

לוקח ת'זמן

יצחק קלפטר
מילים: יהונתן גפן
לחן: יצחק קלפטר

אם אני רואה אישה פנויה
אני שואל אותה מה בנוגע
אם שואלים אותי מה השעה
אז אני טוען שאני לא יודע.
אם אני רואה גנב,
אני נגנב איתו
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן.

אם בסיבוב ניגש אלי שוטר
אני מושיט לאזיקים את הידיים.
אם מתחשק לי לא להיות עצוב,
אז אני נוסע לכיוון ירושלים.
אם אני רואה חתול,
אני לטובתו.
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו
לוקח ת'זמן.

אני יושב בשקט על ספסל לא ציבורי
ולא שואל את אף אחד מתי תורי.
נשען על הירח ומביט
איך העולם מסתובב כמו תקליט.
יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים
כמו אל טיול מאורגן,
אבל אני לא נוסע,
אני לוקח ת'זמן.

אם אומרים לי שאני טועה
אני אפילו לא מתחיל להתווכח.
אם מספרים לי שהתחילה מלחמה
אז אני מיד עובר לצד שמנצח.
אם אני רואה זקן,
אשמע בעצתו.
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2022

ארוחת מתנת יום הולדת

לכבוד יום ההולדת שלי, קיבלתי מתנה מי. ול. שובר לארוחה במסעדה על סך מסוים. הבעיה אם אפשר לקרוא לזה כך, היא שזה מוגבל למספר מצומצם מאד של מסעדות. ט. עקרונית רצתה לנצל את זה לארוחה במסעדה בשרית, מה שצמצם עוד יותר את האפשרויות, במיוחד בהתחשב בסכום של השובר כדי שיאפשר לנו ליהנות ממנו וכמעט לא לשלם תוספת מעבר, ובסופו של דבר, אתמול בערב, ניצלנו את השובר והלכנו למסעדה שמכבדת אותו, והיא בעצם נשארה האפשרות הריאלית היחידה שלנו (מסעדה בשרית, בעיר שלנו). האמת היא שאת המסעדה הזאת אנחנו מכירים היטב. מספר פעמים הזמנו משם משלוחי אוכל הביתה, אבל זו הייתה לנו הפעם הראשונה ממש להגיע ולשבת במקום. בניגוד למסעדה שבה אכלנו ביום ההולדת שלי עצמו, הפעם, כמו שט. ציינה, זו הייתה חוויה מתקנת. אישית, קצת צמצמתי את ההזמנה כדי להיצמד כמה שיותר קרוב לסכום שהיה לנו בשובר, ולא הזמנתי דברים שבדרך כלל אני מזמין כשאנחנו הולכים למסעדה, אלא מנה זולה יותר, ושתיה רגילה במקום בירה שאני שותה בדרך כלל בהזדמנויות כאלו, אבל גם ככה נהניתי מאד מהארוחה. גם האווירה הייתה טובה ונעימה מאד, והשירות מוצלח. אפילו צחקנו עם זו שנתנה לנו שירות וסיפרנו שאנחנו הזמנו מהם משלוחים מספר פעמים, ואפילו שאנחנו משתמשים בשקית הרב פעמית שהם מביאים בה את המשלוחים כשקית שבה אנחנו שמים את הדברים של הבנות כל יום כשהן הולכות לגן. 
בסופו של דבר החישוב יצא די מדויק ומלבד דמי השירות הייתי צריך להוסיף רק כ-20 ש"ח מעל למה שהיה בשובר. 
עוד נזכרנו, שהמסעדה הזאת צריכה להיות יחסית חדשה, ובכל מקרה, קיימת במיקום הזה פחות מארבע וחצי שנים. הסיבה שאנחנו זוכרים את זה, הוא שלפני ארבע וחצי שנים, הגענו בחיפוש אחרי מסעדה לאותו מקום בו נמצאת המסעדה הזאת, ונכנסנו למסעדה אחת שהייתה שם ולא מצאה חן בעינינו, ואחר כך הלכנו לבית קפה, שאמנם אכלנו בו אבל לא ממש נהנינו מהארוחה, והסיבה שאני זוכר בדיוק מתי זה היה היא, כי זה היה בערב בו הצעתי לט. נישואין, בטיילת הסמוכה למסעדה. 
במסעדה הנוכחית, כאמור, מאד נהנינו מהארוחה, ואני מאמין שעוד נשוב אליה בעתיד מתישהו, ובכל מקרה אם מישהו יבקש המלצה, בהחלט נמליץ על המסעדה הזאת. 

יום ראשון, 27 בנובמבר 2022

הקטאר יצא לדרך -סיכום שבוע ראשון לאליפות העולם בכדורגל

 כתבתי כאן כבר שאני לא אצפה בהרבה ממשחקי אליפות העולם בכדורגל, אבל בכל זאת אני עוקב בעניין אחרי תוצאות המשחקים. בדרך כלל אני לא ממש יכול לצפות במרבית המשחקים, גם בגלל שאני עובד (אם כי בשעות המשחקים המוקדמים הטלוויזיה פתוחה בדרך כלל ברקע בעוצמה נמוכה יחסית) ובמשחק של השעה 18 זו השעה של הטלוויזיה של הבנות שלי, וגם היו משחקים בליל שבת ובשבת, אבל ביום חמישי האחרון וגם במוצאי שבת הן הלכו לישון מספיק מוקדם כדי לאפשר לי לצפות בנחת במשחק המאוחר (של שעה 21). אני מקווה שגם הערב יהיה כך, כדי שאוכל לצפות במשחק שגם הוא כמו המשחק של אתמול בערב, משחק גורלי של נבחרת גדולה שהפסידה במפתיע במשחק הראשון שלה, ולמען האמת סומן מראש כאחד המשחקים המסקרנים ביותר של שלב הבתים מבחינת כדורגל נטו. אני מדבר כמובן על המפגש של גרמניה מול ספרד (אם כי גם המפגש אתמול של ארגנטינה ומקסיקו בהחלט עונה לאותם קריטריונים).

בינתיים אין ספק ששתי תוצאות מפתיעות היו בשבוע הראשון, והם במשחקים של ארגנטינה מול ערב הסעודית, ושל יפן מול גרמניה. משחק שהבטיח לא מעט בין אנגליה לארצות הברית הבנתי שאכזב למדי, והיו גם כמה הצגות טובות כמו ספרד מול קוסטה ריקה, ואנגליה מול אירן.

ובכל זאת, אתייחס בעיקר לשני המשחקים שממש צפיתי בהם, והם המשחק של ברזיל נגד סרביה ביום חמישי בערב, והמשחק של ארגנטינה מול מקסיקו במוצאי שבת.

לפני תחילת הטורניר, סומנו כמועמדות בולטות לזכייה שלוש נבחרות. ברזיל, צרפת וארגנטינה. ברזיל שיחקה בינתיים פעם אחת בלבד כאשר צרפת וארגנטינה שיחקו פעמיים. צרפת הרשימה בשני המשחקים שלה, ובעיקר הציגה שחקן מצטיין אחד, קיליאן אמבפה, כאשר בנבחרות האחרות נמצאים שותפיו לקבוצה, ליונל מסי וניימאר. נבחרת ארגנטינה בעיקר הביכה במשחקה הראשון בו הפסידה לערב הסעודית, ולמען האמת גם במשחק השני מול מקסיקו הייתה רחוקה מלהרשים בעיני, למרות הנצחון. ברזיל, במשחקה היחיד עד כה, דווקא הציגה יכולת טובה מול סרביה, ואפשר בהחלט להבין למה צרפת וברזיל נחשבות למועמדות לזכיה. לגבי ארגנטינה, זו שאלה גדולה מאד, אבל ייתכן שדווקא הנצחון הזה ייתן רוח גבית לנבחרת הזאת לקראת ההמשך. התוצאה הערב במשחק של גרמניה מול ספרד, תקבע רבות לגבי ההמשך בבית הזה, אם כי כמו במקרה ארגנטינה הייתי מהמר על נצחון גרמני שאחרת, בהנהח הסבירה שיפן תנצח את קוסטה ריקה, יגרום להפתעה ולהדחה של גרמניה כבר בשלב הבתים של הטורניר. 

השבוע יימשכו המשחקים עם סיום שלב הבתים ותחילת משחקי שמינית הגמר, ובסך הכל אקווה להמשך טורניר איכותי עם הפתעות, והעיקר כדורגל טוב.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2022

היו לי פעם חברים

ביום רביעי השבוע אי"ה, ט. רוצה ללכת לאירוע בהיכל התרבות העירוני. האירוע הוא אירוע לנשים בלבד, המכוון באופן טבעי למגזר הדתי/חרדי. היא גם אמרה ששתי חברות שלה הולכות והיא מעוניינת להצטרף אליהן. 

באופן כללי, ט. נוטה יותר, אולי בגלל האופן שבו שינתה את אורח חייה, לאירועים שמיועדים לקהל דתי/חרדי והרבה פחות מתעניינת בתרבות כללית. מספר פעמים הלכנו יחד להצגת תיאטרון, אבל נראה שהיא לא בדיוק מתחברת לזה. על סרטים אין בכלל מה לדבר, כאשר גם בבית היא לא מתחברת לצפייה בתכניות טלוויזיה או סרטים שאינם דוברי עברית או מדובבים, ולמען האמת לסרטים גם אני מזמן לא הלכתי ולא באמת מרגיש חוסר בחוויית הצפייה בסרט באולם קולנוע.

אבל העניין הוא קצת אחר, ואני רואה את זה משני כיוונים. כיוון אחד הוא שהיא מחפשת את הפעילויות והיציאה מהבית למשהו שובר שגרה, אבל מצד שני לא מחפשת כמעט לעשות את זה אתי. אני מנסה כל הזמן לשכנע אותה ללכת להצגת תיאטרון שאמורה להיות טובה, אולי לצאת סתם ככה יחד, אבל היא מסרבת, ובמידה מסוימת של צדק כי יציאה של שנינו מחייבת פתרון עבור הבנות, וקשה למצוא כזה. 

הכיוון השני הוא, שבעצם, אין לי חברים. בעוד היא יוצאת לאירוע כזה ותפגוש שם חברות, לי כבר אין בכלל חברים. וזה עצוב קצת לאמר את זה, אבל ככל שאני חושב על זה, פעם היו לי חברים, שאיתם הייתי הולך לסרטים, מבלה בקניון או בבית קפה לפעמים, לעתים רחוקות יותר היינו יוצאים לטיולים משותפים, אבל עם השנים, כל אחד פנה לדרכו, ועוד יותר מאז נישואי ובוודאי מאז הולדת בנותיי, אין לי בעצם חברים במובן הזה. החברים היחידים שנותרו לי הם החברים לעבודה, וגם את אלו אני כבר כמעט ולא רואה, כבר קרוב לשלוש שנים, מאז התחלתי לעבוד מהבית בתחילת מגפת הקורונה.

הבעיה רק מחמירה, מאחר ואני לא במצב שבו אני יכול להכיר חברים חדשים, לפחות לא כרגע. אני חי באזור שרוב אוכלוסייתו מבוגרת, ו/או נוטה לתפיסת עולם שונה משמעותית משלי, כך שגם אם יש צעירים בגילי פחות או יותר, אין ממש בסיס משותף לקשר. הבנות עדיין לא בגיל שבו הן יוצרות קשרים עם חברים וחברות חדשים שאולי דרכם אפשר ליצור קשרי חברות עם ההורים שלהם, ואם אני נפגש מדי פעם עם הורים לילדים אחרים בגן שלהן, עדיין זה לא מספיק כדי לייצר ולבסס קשר חברותי.

וזה חסר לי קצת. אמנם יש חברים לעבודה שאני עוד מדבר איתם לעתים נדירות יחסית טלפונית, מתעניין בשלומם והם מתעניינים בי, והשיחות עוסקות לא רק בענייני עבודה, אבל גם זה מעט מאד, ואף אחד מהם הוא לא אדם שאני יכול להזמין לבילוי משותף.

ובמידה מסוימת, זה לא בדיוק חסר לי. כלומר, חסרה לי האפשרות לצאת לבילויים, אבל לא חסרה לי כל כך החברה. כשהייתה לי האפשרות, נסעתי לבד לחופשות בחו"ל, ואפילו לחופשות ארוכות יחסית (של כמעט שלושה שבועות), אני בהחלט מסוגל ללכת לבדי להצגת תיאטרון או לסרט (אם כי את זה עכשיו זה לא ממש אפשרי, כי אני ארגיש לא בנוח להשאיר את ט. לבד בבית עם הבנות ולנסוע לערב שלם, אם יש ברירה אחרת), וגם ככה אני לא בליין גדול מדי, ובהחלט הייתה מספיקה לי יציאה כזאת פעם בחודש או חודשיים, אם לא בתדירות נמוכה מזו, אבל זה כן קצת מפריע לי שבעצם אין לי כמעט מישהו שאני יכול להגדיר כ"חבר" במלוא מובן המילה. 

יום חמישי, 17 בנובמבר 2022

רגע לפני - אליפות העולם בכדורגל

 ביום ראשון תיפתח אליפות העולם בכדורגל. באופן חריג, הטורניר שנערך באופן מסורתי בחודשי הקיץ ייערך בחורף בגלל תנאי מזג האוויר במדינה המארחת. לא אכנס כאן לנסיבות שהובילו להענקת האירוח למדינה הזאת, ולא אביע את דעתי בנושא, בעיקר כי אין לי מה לחדש בעניין. הכדורגל והספורט העולמי כולו נכנעו לכסף הגדול וזו עובדה, וזה הדבר היחיד שיש לי להגיד בעניין הזה.

מה שיותר מעניין, אני לא יודע אם להגיד מפתיע, הוא שאני מוצא את עצמי הרבה פחות מתעניין ממה שחשבתי בטורניר הזה. אם פעם הייתי צופה בכמה שיותר משחקים שיכולתי, רושם את התוצאות ומנסה לנתח לעצמי או בשיחות עם חברים את המשחקים ואת התוצאות האפשריות, הרי שהפעם אני מוצא את עצמי מתעניין בזה, בערך כמו שאני מתעניין בכל אירוע עולמי  חשוב אחר. 

סביר להניח שאעקוב אחרי התוצאות, אולי אצפה במשחקים מסויימים, בוודאי שאשתדל בכל זאת לצפות לכל הפחות במשחק הגמר, אבל נדמה שאני הרבה פחות מתעניין בזה מבעבר. יש שיאמרו שזה חלק מההתבגרות, יש שיתלו את זה בכך שעכשיו יש בחיים שלי דברים חשובים יותר, ואולי בעוד 4 שנים או 8 שנים אחזור להתעניין בזה, ואולי פשוט איבדתי עניין בכדורגל בכלל.

ובכל זאת, מלבד המיקום והמועד של התחרות, יש כמה וכמה עניינים ספורטיביים וסיפורים גדולים סביב האליפות הזאת. סביר מאד להניח שזו הפעם האחרונה שבטורניר גדול ישתתפו שני גדולי שחקני הכדורגל של הדור האחרון, ליאונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. יש נבחרות נוספות שתמיד מעוררות עניין רב סביבן, כמו ברזיל, אנגליה וצרפת, שלכל אחת מהן שחקנים מרשימים למדי, ומן הסתם יהיו גם סיפורי "צבע" מסביב על הנבחרות הקטנות יותר, האוהדים שלהן ועוד כהנה וכהנה סיפורים.

אם יבקשו ממני להמר על זהות הנבחרת שתזכה בסוף, אסתפק בהימור שמרני שתהיה זו  אחת מהשלוש, ארגנטינה, ברזיל או צרפת, כאשר בחצי הגמר אני מניח שתצטרף אליהן נבחרת גרמניה, שאף פעם אי אפשר להמר לגמרי נגדה (וכמובן שזה תלוי בסדר שנקבע למשחקים, בהחלט ייתכן מפגש בין נבחרות מתוך אלו בשלבים מוקדמים יותר מה שלא יאפשר את ההגעה של ארבעתן לחצי הגמר). לגבי המאכזבות, אני מניח שפורטוגל תאכזב במידה יחסית (אם כי תלוי בסדר המשחקים תגיע לרבע הגמר) וכמובן גם אנגליה, הלוזרית הכמעט נצחית (שוב, רבע גמר לדעתי, אלא אם כן ההגרלה היא שונה). ובכל זאת, אני מקווה שנקבל חגיגה ספורטיבית אמיתית, ושגם כאן יהיו לנו משחקים בלתי נשכחים וגיבורים שייזכרו לדורות, תהיה הנבחרת הזוכה אשר תהיה. 

יום שלישי, 15 בנובמבר 2022

המטבח המשעמם

 בימים האחרונים אני שוב מוצא את עצמי מתחיל לכתוב קטע, ואז מוחק. מתחיל ומוחק. ככה זה כבר הרבה זמן. לא שאין לי דברים לכתוב עליהם, אבל האמת היא שנמאס לי לכתוב על פוליטיקה, אין לי חשק מיוחד לתגובות נרחבות לכתבות באתרי אינטרנט אחרים, שגם ככה רובן עוסקות בפוליטיקה, ואם אני בא לכתוב כאן על משהו אישי, הרי שאני מהר למדי מגלה שזה אישי מדי ואי אפשר לפרסם את זה בעיני. 

אז בכל זאת אני אנסה לנסח בצורה אחרת משהו שחשבתי לכתוב עליו, והתחלתי לכתוב אבל אז הפסקתי. 

אני אוהב למדי לצפות בטלויזיה בתכניות שעוסקות באוכל. עד לא מזמן צפיתי די בהנאה ב"מאסטר שף", ועכשיו אני נוהג לצפות בתכנית "המטבח המנצח" שהפעם היא בגרסת -VIP. למי שלא מכיר את הרעיון של התוכנית, אסביר בקצרה שיש חמישה זוגות שמשתתפים בתכנית, כאשר בכל תכנית אחד מהזוגות מבשל ארוחה ששאר הזוגות לצד השופטים המקצועיים (חיים כהן ורותי ברודו) נותנים לה ניקוד. 

כאמור, העונה הנוכחית היא גרסת VIP, מה שאומר שלפחות אחד מבני הזוג בזוגות המשתתפים (או שניהם) הוא אדם מוכר למדי. 

העניין העיקרי בתכנית הזו, הוא לאו דווקא האוכל אלא כתמיד בתכנית מהז'אנר המכונה ריאליטי האישיות של המשתתפים. פה ושם יש סינקים של שיחות מחוץ לשולחן הארוחה, אבל גם השיחות סביב השולחן מלמדות הרבה.

ולפחות בסבב הזה, יש משהו מפוספס לטעמי. אני שם לב שמרבית הפוקוס ומרבית השיחה היא על המשתתף המפורסם יותר, וגם מבין המפורסמים יש אחד שקולו כמעט לא נשמע, כנראה בעיקר כי מדובר בבחור צעיר שהוא כוכב רשת של היום שצעיר בהרבה ומוכר הרבה פחות שנים מהשאר, ולמען האמת אני לא ממש מבין מה הקשר שלו לתכנית מסוג זה. בני הזוג של המפורסמים מתבטאים מעט מאד. 

מעבר לזה, אם חשבתי שהצפיה תגרום לי להזדהות יותר או להבין טוב יותר את האופי של חלק מהמפורסמים, הרי שלפחות בסבב הזה, זה אולי אפילו להיפך, לפחות בעיני. מלבד השחקן שלמה בראבא שמשתתף יחד עם אחותו, ומשתף בסיפורים אישיים מילדותו וקצת חושף מה שעומד מאחורי הדמות הלכאורה מוכרת, אם כי חייבים להודות שגם פרקים רבים מסיפורו כבר מוכרים. המשתתפים האחרים, לא רק שלא מעוררים בעיני אמפתיה, אלא להיפך, לפחות  במקרה אחד משנים אפילו לרעה את התדמית הלא חיובית שהייתה להם בעיני, במקרה של הזמרת ריקי גל, שמתגלה כטיפוס לא נעים ביותר. לא הכרתי את האופי שלה, מלבד היצירה שלה ושירים שלה כזמרת, והיא מתגלה כבעלת אופי בעייתי למדי בעיני. יש את הבחור כוכב הרשת קווין רובין שכאמור בקושי שומעים אותו ועוד פחות את אמא שלו, שותפתו למטבח (אולי זה קצת ישתנה בפרק הבא שבו הם אמורים לבשל ולארח) שלא הכרתי אותו קודם וגם עכשיו זה לא ממש תורם להיכרות שלי איתו, ויש את שני הזוגות הנותרים, שמלכתחילה לא הייתה לי הערכה רבה כלפיהם (כלומר, מדובר בזוג של שני אנשים מוכרים ואחד שמוכר בזכות עצמו יחד עם אשתו שהיא לא מוכרת בפני עצמה בציבור הרחב), וההתנהלות שלהם בתכנית מוכיחה לי עוד יותר שהתדמית הלא טובה שלהם בעיני היא מוצדקת. מדובר על ח"כ מיקי זוהר (שמשתתף עם אשתו), ועל בני הזוג העיתונאית דנה ספקטור ובן זוגה רן שריג. על הזוג האחרון יש לי תדמית לא טובה לא רק בגלל אופי הקשר ביניהם (הוא החל כאשר שניהם היו נשואים לאחרים והורים לילדים) אלא גם בגלל חוסר הערכתי לכתיבה העיתונאית שלה (אותו אני כמעט ולא מכיר, הבנתי שהוא היה אחד התסריטאים של הסדרה "רמזור" שהיא דווקא לא רעה, אבל אני לא ממש יודע עליו שום דבר מעבר לזה). 

בסך הכל, עד עכשיו מדובר בתכנית שקצת אכזבה. אולי דווקא בגלל גרסת ה-VIP שכאמור גורעת, ועדיף היה להיצמד לאנשים פחות מוכרים שעושים אוכל ואז גם רמת השיחה והשיח היו אחרים. אולי זה ישתפר בסבב השני, שם אני לא יודע כל מי שיופיעו, אלא הוצגו בינתיים בפרומואים רק שניים מהזוגות (האחד זה השחקנית והבדרנית חנה לסלאו, אני לא יודע מי השותף שלה) והשני הם ח"כ לשעבר ואפשר לאמר פעיל ציבור עד היום יגאל גואטה עם בתו שמחה, דוגמנית למידות גדולות. אולי הזוגות ההם יביאו איזה ערך מוסף מעניין יותר לתכנית הזאת, שעד עכשיו די מאכזבת אותי. 



יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

 לפני יום או יומיים, נתקלתי במאמר דעה מעניין למדי באתר YNET. המאמר מעניין מכמה סיבות. קודם כל, כתב אותו אדם שהיה בכיר בצבא, וגם לאחר סיום שירותו הצבאי המשיך לעסוק בנושאי בטחון לאומי. שנית, המאמר עוסק בנושא שמרבים לדון בו כבר שנים רבות באופנים שונים, אבל הפעם מציע פתרון שהוא קצת (אולי אפילו הרבה) "מחוץ לקופסא", ושלישית, הוא עושה זאת בלשון מכובדת ומכבדת את נושא ונשואי המאמר, דבר שלא תמיד קיים, במיוחד לא בנושא הספציפי הזה, וזאת לשני הצדדים.

התגובות למאמר, אולי כצפוי, היו קצת הרבה פחות מכבדות ומכובדות, כדרכו של השיח הציבורי ברשת בשנים האחרונות ונדמה שבכלל, וגם לחלקן אני אתייחס, כאשר בעיני יש בהן ערב רב של טענות מוצדקות לצד טענות מוצדקות הרבה פחות.

המאמר בגדול, עסק בנושא הבוער מכל של סוגיית המגזר החרדי והשירות הצבאי. כמעט כדרך אגב, כותב המאמר התייחס גם לנושא לימודי הליבה שנמצא במחלוקת גדולה ובוערת כרגע. 

הנקודה המרכזית שמעלה כותב המאמר, היא שלדעתו הגיע הזמן להשוות במידה מסויימת את התנאים בין המגזר החרדי לשאר האוכלוסיה, במובן זה שבגיל 21, יתאפשר לכל צעיר חרדי שירצה בכך לעזוב את המסגרת הישיבתית שהוא מחוייב אליה ולהיכנס לחיים עצמאיים כאזרח מדינת ישראל. הרעיון, לדבריו, הוא למנוע משבר כלכלי והוא מציג יתרונות רבים לכך, ביניהם העובדה שהכניסה של הגברים החרדים הצעירים לשוק העבודה, תעודד אולי לחץ מהשטח ללמוד "לימודי ליבה" עקב ההכרה בחשיבותם עם הכניסה לעולם העבודה. הוא גם מפרט יתרונות כלכליים לכך בעיניו ועוד ועוד. 

התגובות למאמר סוערות, וחלקן בצדק. אבל יש משהו אחד שחוזר בהרבה מהן, והוא המפריע לי ביותר. האמת היא, שלמרות מה שאותם אנשים כותבים לפחות, או שואפים לראות שמודל "צבא העם" כבר מזמן לא מתקיים. נכון, עדיין קיימת על הנייר חובת גיוס לבני נוער בגיל 18. בפועל, אני אמנם לא מתעסק בתכנון כוח אדם בצבא, אבל כבר לפני כ-18 שנים כאשר אני התגייסתי, הצבא נמצא במקומות מסוימים בעודפי כח אדם, ובהחלט לא זקוק לעוד צעירים רבים. אני כבר לא מדבר על כך שיש לא מעט שמסיבות שונות, לאו דווקא רפואיות בוחרים שלא להתגייס לצבא והצבא מוותר על שירותם הצבאי. 

גם על שוויון בנטל אי אפשר לדבר כאשר אין כאן ממילא שוויון אמיתי. לא זהה שירותו הצבאי של לוחם בגולני או בשריון לשירותו הצבאי של פקיד בקריה או בבסיס מטה אחר, והשירות הצבאי של שני אלו לא דומה לשירותו הצבאי של מתכנת כדוגמא.

יש לי רק מספר הערות, מלבד המודל שאני רואה לנכון שצריך להיות, ויכול וצריך בעיני לפתור את הבעיה הזאת.

 הערה אחת היא, שנדמה שכותב המאמר קצת נאיבי בחושבו שפתרון מהסוג שהוא מציע, יהיה מקובל על הציבור החרדי או ליתר דיוק על המנהיגים הפוליטיים שלו. חלק גדול מהכוח הפוליטי שלהם, נובע מעצם העובדה שהקהל שלהם הוא סוג של "קהל שבוי". ברגע שחלק משמעותי ממנו יפסיק להיות "שבוי" על ידי כך שיהיה חופשי לצאת לשוק העבודה ולהיות ככל אזרח במדינה, יש סיכון משמעותי שהכח הפוליטי שלהם יקטן משמעותית, בדיוק בגלל שהציבור שלהם לא יהיה זקוק להם יותר. גם ככה יש מגמה ברורה בניגוד לגידול באוכלוסיה של שמירה על הכוח עד גדילה מזערית בייצוג בכנסת לצד ירידה באחוזי ההצבעה במגזר (הבחירות האחרונות הן לא דוגמא לכך, כיוון שזו הייתה הצבעת מחאה נגד העויינות הברורה של הממשלה הקודמת). 

הערה שניה היא, שכלל לא בטוח שגם בהינתן האפשרות, ולכאורה הפסקת התמיכה, זה יביא צעירים רבים לעזוב את הישיבות ולהשתלב בשוק העבודה בדרך כלשהי. אני בכלל לא בטוח שהחלטה כזאת לא תהפוך אותם מתלויים בתקציב הישיבה לתלויים בביטוח לאומי להבטחת הכנסה או השלמת הכנסה ובעצם זה לא יפתור שום דבר אמיתי.

לעניין עצמו, אני סבור שהמודל הראוי, צריך להתבסס על רעיון שונה. בעיני, מה שצריך לקרות הוא, שכל בחור ובחורה שמגיעים לגיל 18, צריכים להיות מחויבים בתקופה של תרומה לציבור. זה יכול להיות בדרך של שירות צבאי, או בדרך של שירות לאומי, באופן הבא: כל הבחורים (הגברים) שאינם משויכים למגזרים מיוחדים (במקרה זה, ערבי וחרדי) ייבחנו על ידי הצבא וייבחרו לפי צורכי הצבא, כאשר עודפי הגיוס לצבא יופנו גם הם לשירות לאומי, וכל הבחורות (נשים) לא משנה מאיזה מגזר, וכן הגברים ששייכים למגזרים מיוחדים (ערבי או חרדי) יוכלו לבחור להתנדב לשירות צבאי ואז הצבא יבחן אותם ויחליט אם לקבל אותם לפי צרכיו, או שיופנו לשירות לאומי. את השירות הלאומי יוכלו לבצע מי שמשתייכים למגזרים מיוחדים שהזכרתי במוסדות ובפעילויות הקשורות במגזר אליו הם משתייכים (לדוגמא במוסדות חינוך או חינוך מיוחד, ולטעמי יש מקום במידה ויוחלט על מודל כזה, לשלב בני ובנות שירות לאומי במוסדות סיעודיים ובתי אבות, דבר שאני לא יודע אם קיים היום). לצד זה, יש לתגמל משמעותית ולקבוע בחקיקה זכויות מועדפות לאלו שסיימו שירות צבאי, בדגש על לוחמים. אני יודע שגם פתרון כזה לא באמת ישים, אבל זה החזון שלי ואולי יבוא יום ויצליחו להגשים אותו.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2022

חיים משבת לשבת?

בצעירותי (לא שעכשיו אני מבוגר במיוחד, אבל עדיין, אני מדבר בעיקר על אמצע סוף שנות ה-90 ושנות ה-2000 המוקדמות), איצטדיון הכדורגל ששירת את הקבוצה של העיר שאני גר בה, היה במקום די מרכזי בעיר, מרחק של לא יותר מ-20 דקות הליכה מהבית בו גדלתי וחייתי. 
באותה תקופה, היו שנים לא מעטות שהקבוצה שיחקה בליגה הבכירה, לצד מספר שנים שבהן היא שיחקה בליגה השניה. גם בתקופה שבה הקבוצה שיחקה בליגה הבכירה, היה איזה סיכום לא כתוב ולא קבוע, שמשחקי הבית של הקבוצה, כאשר זה היה תלוי בהנהלת הקבוצה בלבד, לא ייערכו בשבת. המשחקים היו נערכים בימי ששי אחר הצהריים, או בשבתות הקצרות של החורף, לאחר צאת השבת. הרבה פעמים, הייתי הולך לצפות במשחק כדורגל, ומיד לאחריו חוזר הביתה, מתקלח, מתלבש והולך לבית הכנסת לתפילת השבת, או לחילופין, אחרי ההבדלה במוצאי שבת, מחליף בגדים והולך למגרש הכדורגל. 
המקרים היחידים שבהם התקיימו משחקים באיצטדיון הכדורגל העירוני בשבת ממש, היו כאשר המשחק של הקבוצה נבחר להיות המשחק המרכזי שישודר בשידור ישיר בטלוויזיה, בשבתות תחילת שעון הקיץ הארוכות. באותה תקופה היו משדרים משחק אחד בלבד שהחל בערך בשעה 19:00. 
עם השנים האיצטדיון העירוני הישן כבר נהרס, והקבוצה עברה לאיצטדיון חדש ומרוחק מאד ממרכז העיר (שבו ביקרתי פעמים בודדות בלבד, וגם אחת מהן הייתה בכלל במשחק של הנבחרת). אולי אפילו קצת לפני המעבר לאיצטדיון החדש, השתנה נושא זכויות השידור של משחקי הכדורגל, ובפועל מי שקבע את שעות המשחקים היו הגופים המשדרים. חלק מהמשחקים עברו לימי ראשון ושני, ואחרים נותרו בשבת, כאשר חלקם בשעה מוקדמת ואחרים בשעה מאוחרת יותר.
בערך באותה תקופה הפסקתי כמעט ללכת למשחקים, מלבד במקרים מיוחדים (למשל נכחתי בשני משחקי גמר גביע המדינה שהקבוצה שיחקה בהם)
בכל מקרה, בוודאי כשגדלתי, וגם שנים לאחר מכן, היה חיבור ברור בין הכדורגל לשבת. שאני לא חושב שאיש חשב לנתק, גם לא הדתיים ביותר בכנסת.
ועכשיו, כך מתברר, אחד הדברים החשובים ביותר לח"כ בצלאל סמוטריץ' הוא דווקא הנושא הזה. כאילו לא מספיק החשש ממהומות שהוא וחברי מפלגתו מבקשים לחולל כך לפי מתנגדיהם, הוא צריך להוכיח את זה. באמת? זה הדבר החשוב ביותר עבורך? עוד לפני שיש ממשלה בכלל? לפני נושאים אחרים קריטיים פי כמה? ואם כבר לדבר על שמירת שבת במרחב הציבורי, הרבה יותר חשוב בעיני לטפל בשאלת המסחר בשבת, שזה דבר שמתקיים הרבה פחות שנים, וגורם לחילול שבת משמעותי הרבה יותר במרחב הציבורי, כאשר עם כל הכבוד, מגרשי הכדורגל מושכים אליהם בדרך כלל אלפים בודדים של אנשים (כאמור ממילא המשחקים המרכזיים היום לא נערכים בשבת). זה נדמה כאילו, גם בנאום אתמול ביום הזכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, וגם במכתב הזה היום, ח"כ סמוטריץ מחפש למי לתקוע אצבע בעין. כמו שאמרתי, יש דברים חשובים בהרבה להתייחס אליהם ולפעול לגביהם, לפני הדברים הללו. וגם אם אתה מחפש את הזווית הדתית, גם בתחום הזה יש מה לפעול עוד הרבה לפני. 

יום רביעי, 2 בנובמבר 2022

יום הבחירות שלי

יום הבחירות שעבר עלינו אתמול, היה יום מאד נחמד מבחינתי.

קמנו בבוקר בשעה שבה בדרך כלל אנחנו קמים ביום ששי, ניהלנו את שגרת הבוקר הרגילה של הבנות, ולאחר מכן, החלטתי שכיוון שיש לי את ההזדמנות, אני אלך לתפילת שחרית במניין המאוחר בבית הכנסת שלי. לאחר התפילה, הלכתי לקנות לנו לחמניות לארוחת הבוקר, כדי להרגיש אולי בכל זאת שזה יום לא לגמרי שגרתי

לאחר ארוחת הבוקר, הלכתי להצביע. לאחר ההצבעה, עוד הספקתי ללכת למכבסה לקחת כביסה שעברה ניקוי. לאחר מכן, המשכתי לקניות בסופר, ולאחר הקניות בסופר, שהיה עמוס מהרגיל, חזרתי הביתה, ונסענו כולנו לארוחה אצל ההורים של ט. כשחזרנו מההורים שלה, הלכנו להורים שלי, לשם הגיעו י. ול. עם הילדים שלהם לאחר שבמהלך היום הם ראו סרט יחד וגם היו בבית של ההורים של ל. לשם הגיעו בני משפחה רבים יחסית של ל. 

כמובן שבשעה 22 בערב, צפיתי בטלוויזיה במדגמים שהראו את התוצאות המשוערות של הבחירות.

כך שבסך הכל, נראה שעבר עלי יום נעים למדי, ניצלתי להרגשתי את היום גם לצורך החשוב של היום (ההצבעה בבחירות) אבל גם לדברים אחרים שהיה לי זמן פנוי ויכולת לעשות אותם, ובסך הכל אני חושב שהפקתי ממנו את המיטב.

יום שני, 31 באוקטובר 2022

ז' במרחשוון


מחר ז' במרחשוון.  הוא היום שבו מתחילים לבקש בתפילה "תן טל ומטר לברכה" או תלוי בנוסח התפילה מתחילים לאמר "ברך עלינו" במקום "ברכנו". 

מחר, ז' במרחשוון, הוא גם יום הבחירות במדינת ישראל (עוד יום בחירות, החמישי במספר בשנים האחרונות). 

ונקווה שבשני התחומים, נזכה לשנה מבורכת ומוצלחת. גם בגשמים טובים, שיביאו ברכה לאדמה, ברכה לארץ ושמחה לעולם, וגם בבחירות שיביאו לתוצאה שתהיה טובה לעם ישראל ולמדינת ישראל.

אני לא רוצה להיכנס כאן לפוליטיקה קטנה, כן אדם זה, לא אדם אחר, אני גם לא רוצה להיכנס כאן לדיון בנושאים שעומדים לכאורה על הפרק במערכת הבחירות שנדמה שהיא אינסופית הזאת. אני כבר הגעתי למסקנה שאותה פרטתי מזמן בשולחן השבת המשפחתי, שמי שלא יהיה ראש ממשלה, שר האוצר ושר הכלכלה, הם לא יעזרו לי להגיע לקנות דירה משל עצמי, וגם לא יוזילו לי משמעותית את החשבון בסופר, למרות כל ההבטחות, וזה מה שבאמת חשוב לי.

עוד אעז להגיד שאף ממשלה לא באמת תשנה באופן דרסטי את מערכת המשפט, ומצד שני אף ממשלה לא תשנה שום דבר מהותי במה שנוגע ליחסים בין דתיים לשאינם דתיים וההתנהלות הציבורית בכל הנושאים הקשורים לכך. 

לצערי, אני בספק רב אם ממשלה כלשהי שתיבחר תוכל לשפר באופן משמעותי את הבטחון האישי של האזרחים. אני בספק אם יתאפשרו מהלכים בנושא, ואני חושב שגם בנושאים הללו לא תהיה התקדמות ממשית, יהיה הרכב הממשלה אשר יהיה.

ולמרות כל הפסימיות הזאת, אני אצא מחר להצביע בבחירות. אני אצא מחר, כי עצם ההשתתפות שלי במשחק, אומרת בעיני שאני רואה בעצמי חלק ממנו. מי שלא הולך להצביע, פסול בעיני מלהביע דעה על התנהלות הממשלה, תהיה אשר תהיה. לא הבעת דעה חיובית, ולא ביקורת.

אני בכוונה לא כותב כאן על הצבעה לצד זה או אחר. אני יודע כנראה למי אני הולך להצביע, אם כי עדיין לא החלטתי סופית, אבל הכיוון ברור, אבל מכבד גם את דעתו של מי שמצביע לכל מפלגה אחרת. העיקר עצם ההצבעה, שמראה על נכונות להשתתף במשחק הדמוקרטי, שזו אמירה חשובה ביותר בעיני.



יום רביעי, 26 באוקטובר 2022

עץ נופל ביער

 תהיה פילוסופית ישנה היא "אם עץ נופל ביער, ואין מי שישמע, האם הוא משמיע קול"?

על אותו משקל אני תוהה לעצמי. אם קטע מפורסם בבלוג, ואין מי שיקרא אותו ואין מי שיגיב, האם הוא בעל ערך?

נראה גם קצת שזו הסיבה שנטשתי את הבלוג כאן לפרקי זמן ארוכים כל כך. לא זכיתי לחשיפה, לא זכיתי כמעט לתגובות, כך שנדמה שנשכחתי מלב. אין לי גם קשר לקהילה או לדף שיפרסמו את הבלוג, ואני לא רוצה לקשר אותו לדף האישי שלי בפייסבוק למשל כך שלא באמת יש דרך שמישהו יכיר אותו, אבל האם הכתיבה או ליתר דיוק הפרסום כאן משמעותיים?

הכתיבה בוודאי משמעותית, ויעידו על כך הטיוטות הרבות שלא פורסמו ובהן שפכתי את לבי וקרבי בכתב, בסוג של הקלה בימים קשים יותר או פחות. בגלל זה הם גם לא מפורסמים. התהייה היא לגבי הפרסום של הקטעים.

ואולי במקום להתפלסף על הכתיבה, פשוט אכתוב מה שרציתי לכתוב עליו.

השבת היא השבת הסמוכה ליום ההולדת העברי שלי, השבת יקראו בבתי הכנסת את אותה פרשה שקראתי בעצמי לפני 28 שנים בחגיגת בר המצווה שלי. מאז, כמעט בכל שנה, אני שב וקורא אותה בציבור כ"בעל קורא". 

היה לי ספק אם אוכל לעשות זאת גם השנה, אבל בסופו של דבר הנסיבות הסתדרו באופן כזה שאי"ה אוכל, אלא אם כן יהיו הפתעות חדשות.

והחל מהשנה, זה יהיה קצת שונה בתחושה. עד לשנה שעברה, כמעט בכל שנה, אחד האנשים הראשונים שהיו ניגשים אלי בסיום הקריאה בתורה, לברך כמקובל ב"יישר כח", ובדרך כלל גם היה זוכר לאחל לי מזל טוב ליום ההולדת הסמוך, היה מי שלימד אותי אז לפני 28 שנים את הקריאה הזאת. הרבה פעמים הוא היה שואל אם אני חוזר ומכין את הקריאה או זוכר את מה שהוא לימד אותי, שזה אי שם באמצע. אני זוכר מה שהוא לימד אותי, אבל כן חוזר ולומד שוב את הקריאה בכל שנה מחדש. מצד שני, אפשר גם לאמר שכל מה שאני יודע לגבי הקריאה בתורה, זה בעיקר בזכות מה שלמדתי ממנו, גם אם אני קורא קריאה אחרת, כי אחרי הכל הוא זה שלימד אותי את נגינת טעמי המקרא. אני מניח שלהבדיל, מי שמנגן בכלי נגינה, ולמד בהתחלה לנגן יצירה מסוימת, ודרכה למד גם לקרוא ולנגן לפי תווים, יגיד שבוודאי שכאשר הוא מנגן את היצירה הראשונה שלמד הוא חב תודה למורה שלימד אותו לנגן אותה, אבל גם אם יקבל תווים של יצירה אחרת, יש בכך זכות למורה שלימד אותו במקביל לקרוא תווים ולנגן לפי התווים, גם אם לא לימד אותו את היצירה הספציפית

לפני כחצי שנה, קצת אחרי פורים, האדם הזה, זה שלימד אותי לקרוא בתורה, בפרשת בר המצווה שלי, נפטר. את הידע שרכשתי ממנו, אני ממשיך לממש, גם בפרשה זו, גם מספר פעמים בשנה בקריאות אחרות (בדרך כלל דווקא לא בבית הכנסת שלי, ובשנים האחרונות יש כמה מועדים קבועים שבהם אני קורא בתורה בבית כנסת אחר), ובוודאי לפחות בשבת הזאת, אשוב ואחשוב עליו ואזכר בו, וסביר להניח שגם בשנים הבאות יהיה כך.


יום שני, 24 באוקטובר 2022

השיבה אל הכתיבה

 קרוב לשלוש שנים עברו מאז שפרסמתי כאן קטע. הקטע האחרון שפורסם הוא מינואר 2020. מאז עברו המון המון דברים. אפשר למעשה לאמר שהעולם כולו התהפך, וזו לא תהיה הגזמה פראית. גם העולם שלי כולו התהפך, וגם במקרה הזה זו לא תהיה הגזמה פראית בעיני. על מה שקרה בעולם, אין צורך להרחיב. לגבי החיים שלי, אציין רק שבחודש דצמבר 2020, כסלו תשפ"א, נולדו לי שתי בנות תאומות, שאי"ה בעוד כחודש וחצי נציין כולנו יחד את יום הולדתן השני.

מעבר לזה, בתקופה שבה לא כתבתי כאן, ציינתי לפני שנה את יום הולדתי ה-40, ועוד קודם לכן ציינו כולנו יחד את יום הנישואין ה-50 של ההורים שלי, מה שנהוג לכנות "חתונת הזהב". כמובן שיכולתי למלא קטעים רבים בתיאור כל מה שעבר עלי, על מדינת ישראל ועל העולם כולו בתקופה הזאת, אבל נראה לי שאעשה דילוג אלגנטי היישר אל היום.

האמת היא ששבתי וניסיתי לכתוב בישראבלוג, המקום שהיה ביתי מזה שנים רבות, והוא גם הסיבה העיקרית לכך שלא ממש המשכתי לכתוב כאן, כי בכל זאת הייתה שם איזו רמת פעילות, אבל גם שם נטשתי לפני כשנה, ובסופו של דבר חזרתי רק לפני מספר ימים, לקטע בודד, ועכשיו כשרציתי לשוב ולכתוב שם קטע נוסף, גיליתי שגם זה לא מתאפשר בשלב זה, ולכן הגעתי לכאן, ואולי כאן בכל זאת אמצא מקום להמשך.

אז כמו שהבטחתי, דילוג אלגנטי היישר אל היום. והיום, במקרה או שלא במקרה, טוב, על מי אני עובד, לא במקרה, כי אחרת לא הייתה לי סיבה לרצות לכתוב קטע דווקא היום, הוא לפי התאריך העברי, יום הולדתי ה-41. התאריך הלועזי, אגב, למי שתוהה, הוא בעוד יומיים, אבל אני תמיד מעדיף את ציון התאריך העברי.

לכבוד התאריך, יצאתי אתמול בערב עם ט., אשתי, למסעדה. אמא שלי הגיעה לשמור על הבנות, ואנחנו נסענו למסעדה. רציתי מאד לשנות מהרגלנו וללכת למסעדה שונה ממה שאנחנו כבר מכירים, אבל מצד שני מסעדה שהיא קצת ברמה ולא סתם איזה מקום של מזון מהיר. איתרתי מסעדה שנראתה לי נחמדה, והגענו לשם. לאחר הארוחה, ביקשו ממני בפירוש לכתוב ולתייג את המסעדה ברשתות החברתיות, כך שכתבתי פוסט בפייסבוק שבו תייגתי את המסעדה, אבל זה ממש לא ממצה את החוויה ואולי אפילו קצת להיפך, כאשר השתדלתי מאד לדבר בפוסט בשבחה של המסעדה, בדברים שניתן ולהתעלם מהדברים שאכזבו אותי, והיו לא מעט כאלו.

קודם כל, אבל זה עניין טכני לחלוטין. הפרסום של המסעדה שגוי. באתר שלה וברשת החברתית, כתובה כתובת של מרכז מסחרי מסויים, ומתברר שהמסעדה לא נמצאת בו, אלא מעבר לכביש הראשי הסמוך. לא קריטי מדי, אבל בכל זאת חשוב בעיני לדייק בפרטים.

שנית, כשהגענו למסעדה, וגם במהלך הארוחה התברר שהרבה פריטים שנמצאים בתפריט לא היו קיימים. אמנם פריט אחד לא התכוונתי ממילא להזמין, אבל אחת הסיבות שבחרתי דווקא במסעדה הזאת היא בגלל הסגנון שהיא הציעה, ובמיוחד משך את תשומת לבי פריט אחד בתפריט הקינוחים, ודווקא את זה לא היה להם אתמול. בנוסף, גם תוספת שרציתי לא הייתה להם, ונאלצנו לשנות מהמחשבה הראשונית ולהזמין דברים אחרים.

מעבר לזה, גם מה שהוגש ענה אולי להגדרה בתפריט, אבל קצת אכזב. נאמר כי אפשר להזמין למרכז השולחן 10 סוגי סלטים, ואכן היו שם כנראה 10 סוגי סלטים, אבל בהחלט לא חשבתי שב-10 סוגי סלטים, יהיו 3 מהם שהם ווריאציות על אותו ירק בסיסי, רק בשיטות חיתוך שונות ואפילו הטעם דומה. גם אמנם מדובר במסעדה שמצהירה על עצמה בסגנון של איזור שהיה שייך לפני שנים רבות לברית המועצות, אבל בכל זאת לא ציפיתי לקבל במסעדה כסלט, סלט תפוחי אדמה מהסוג הפשוט ביותר (מה שנהוג לכנות לפחות במשפחה שלי "סלט מיונז")

עוד דבר שהפריע לי ואולי זו קטנוניות. למנה העיקרית, הזמנו מנות של בשר מהגריל. נכתב בפירוש שהמנות מוכנות על שיפוד בגריל פחמים. מה שהפריע לי קצת הוא אופן ההגשה, וגם פרט נוסף. המנות של שנינו הוגשו בצלחת אחת, וכל אחד נאלץ לקחת את המנה שלו לצלחת שלו. חוץ מזה, אני הזמנתי מנה של חלק, שבדרך כלל אני מכיר שמגישים אותו כסטייק, אבל במקרה זה כאמור נעשה והוגש על שיפוד, כלומר חתיכות בשר. למרות זאת, ברוב המסעדות שבהן הזמנתי בעבר נתח בשר, כזה או אחר, היה נהוג להגיש יחד עם מנת הבשר, או לכלול מראש בסידור השולחן, סכין חדה יותר המתאימה לחיתוך בשר. במקרה הזה, לא הוגשה כל סכין מתאימה, וחתיכות הבשר על השיפוד היו בגודל שספק אם אפשר לאכול אותו בנגיסה אחת ובוודאי שבעיני צריך לאפשר ללקוח שמעוניין בכך לחתוך אותו. עם זאת, הבשר נעשה לרמת רכות מספקת שגם סכין רגילה הספיקה לחתוך אותו, אם כי בכל זאת, זה מצטייר בעיני כחוסר מקצועיות של המסעדה.

הקינוחים דווקא היו סבירים בהתחשב, למרות שכאמור הקינוח שחשקתי בו, והיה הסיבה העיקרית לבחירתי דווקא במסעדה הזאת, היה חסר. (מדובר במסעדה שלפי הצהרתה, היא מסעדה בסגנון קווקזי-אזרי, והוצג בתפריט קינוח שמאז הביקור שלי עם חברי לעבודה בבאקו שבאזרבייג'ן לפני 4 שנים חלמתי לנסות אותו גם אם בגרסא שאינה בדיוק המקורית). מה שכן היה הוגן הוא שלצד הקינוחים ביקשנו תה, ואכן הוגש לנו תה  , אבל בחשבון הסופי לא נראה שחוייבנו עבורו, אולי בגלל שהזמנו קינוחים ומנה ראשונה. המחיר עצמו לא היה נמוך במיוחד, אבל לא גבוה בצורה קיצונית, ובסך הכל תואם לרמה שבה המסעדה הזאת תופסת את עצמה.

בקיצור, נראה שלמסעדה הזאת לא נחזור, אבל לפחות ניסיתי, ולפחות היה לנו ערב נעים יחד, בלי הבנות, עם קצת אפשרות להתנתק מהבית ומהמחשבות על מה שצריך לעשות בבית ועל הבנות, שאמנם הן קצת חולות אבל בסופו של דבר הצלחנו לקיים את המסורת של חגיגת יום הולדת במסעדה ואפשר לאמר שבסך הכל זה היה נעים למדי למרות הכל.