הבנות שלי ציינו ביום שני השבוע את יום הולדתן. הן בנות שנתיים. אפשר לאמר שלפני שנתיים העולם שלי ושל אמא שלהן התהפך לגמרי. מזוג הפכנו למשפחה של ארבעה.
אני לא אפרט כאן על כל הקשיים שעברנו בדרך, ועל כל הקשיים שהיו בשנתיים האחרונות לצד הדברים היותר חיוביים.
אני רק יודע שאין דבר יפה מלשמוע את הקריאה "אבא" ולדעת שהיא מכוונת אליך. לבוא למעון היום שבו הן שוהות אחר הצהריים ולראות אותן מחייכות ורצות לקראתך, (אלא אם אתה בא יחד עם סבתא ואז העדיפות היא בדרך כלל אליה..) לשמוע את הצחוק המתגלגל לפעמים סתם ככה, ולפעמים כתוצאה מפעולה שאתה עושה להן כמו התעטשות מדומה או דגדוג. להרגיש את חום הגוף שלהן הנצמד אליך בכל כוחו.
הן בנות שנתיים עכשיו, רק מתחילות לדבר, לא מזמן התחילו ללכת, ואני חושב לעצמי שבכל זאת השנתיים הללו עברו מהר, אולי מהר מדי, ועוד מעט הן כבר לא תרצינה כל כך את הקרבה של אבא ואמא.
מה אאחל לכן לגיל שנתיים בכל זאת? שתמשיכו לגדול ולהתפתח, להתרוצץ בשמחה בכל הבית שלנו ובבית של סבא וסבתא, שתמשיכו לחייך רוב הזמן כמו שעכשיו אתן עושות כמעט לכל אחד ובכל מצב, ושתמשיכו כל החיים למצוא בעיקר סיבות לצחוק ולשמחה, גם אם הן נדמות למבוגרים יותר שטותיות.
יום הולדת שמח, באיחור קל, בנות שלי. עד מאה ועשרים שנים בבריאות ואושר. ושנזכה, אי"ה, אמא ואבא, וסבא וסבתא, לעוד הרבה שנים טובות ובריאות יחד איתכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה